להרוג עצמו לפני שייסרוהו הגויים
בגמ': אמרו לו רבי, מה תהא עליך, אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים וכו' (סנהדרין יד, א).
בהגהות בית לחם יהודה (יו"ד סי' שמה) כתב, שנראה שאם עומדים להרוג אדם על קידוש ה' מתוך יסורים ועינויים גדולים כדרך המשפט של עובדי כוכבים, שתחילה מענין ענויים גדולים, ומתוך פחד מאותם יסורים קדם והמית עצמו, בודאי אינו נחשב מאבד עצמו לדעת. וע"ע במה שציין רע"א (שם) לשו"ת בשמים ראש שכתב כן.
אך בשו"ת חתם סופר (אהע"ז ח"א סי' סט) כתב לענין המאבד עצמו לדעת מחמת צער גדול, שהוא עון פלילי אחד מג' החמורות, וחמור הוא מהם שכל העוברים אפילו אם מתו ברשעתם מ"מ מיתה ממרקת, וזה במיתתו רצח את עצמו, וצא ולמד מר"ח בן תרדיון שאף על פי שהיה מצר מאוד ומיתתו טובה לו מחייו, שהרי האספקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי העוה"ב, מכל מקום הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש, ואמר מוטב שיטלנו מי שנותנה ואל ישלוט הוא בעצמו, וכתב שבזה נזדייף ספר בשמים ראש שכתב להיפך. וכתב בזה במשנת חיי שעה (פ"ד), שלדברי מהר"ם מרוטנבורג נמצא שהטעם שלא רצה ר"ח בן תרדיון למסור עצמו למיתה, כיון שיכול היה שלא להרגיש ביסורים אם ירצה, וכמו שכתב מהר"ם, אלא שהוא רצה להרגיש היסורים מפני רום מדרגתו, אך ודאי לא היה בזה משום טעם להתיר את קירובה של מיתתו.
