לב בית דין מתנה על תשמישי קדושה
בגמרא מבואר שקרבנות התמיד והקטורת שלא היו צריכים להם להקרבה, אינם קדושים קדושת הגוף ומועיל להם פדיון, לפי שלב בית דין מתנה עליהם.
וכתב רש"י (ד"ה לב ב"ד), שהטעם הוא משום שכל דבר השייך לציבור נותנים עליו בי"ד לב שלא יהיה קדוש קדושת הגוף. ומדין זה למדו הפוסקים לעוד כמה נידונים שבהם הקדושה אינה חלה באופנים מיוחדים, כל שיש בדבר תועלת הצבור, והוא משום שלב בי"ד מתנה עליהם.
מבואר בגמרא (מגילה כו:) ונפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' קנד ס"ג), שתשמישי קדושה כגון הארון שמניחים בתוכו את הספר תורה, והבימה שמניחים עליה את הס"ת בשעת הקריאה, יש בהם קדושה ואסור להשתמש בהם.
וכתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' רעג, הו"ד בבית יוסף או"ח סי' קנד ד"ה וכסא), בדבר מה שהעולם נהגו ליהנות בכמה הנאות מהתיבה והמפות והמעילים של ספר תורה באקראי, אם יש צד היתר בדבר או לא. וכתב, שנראה שאם לא התנו עליהם בתחילה שיוכל לעשות בהן תשמישו, דבר פשוט הוא שאין צד היתר בדבר, אפילו תשמיש עראי ואקראי. ולכן אסור להניח שום ספרים על התיבה [הבימה] שמניחים עליה הס"ת, או לכסות שאר ספרים במפות ומעילים של ספרי תורות. ורק על ידי שעושים תנאי שיוכלו להשתמש בהם מותר אפילו לתשמיש חול.
אמנם כתב, שמה שאין נזהרים מלהשתמש תשמיש חול אף על פי שלא התנו דבר, נראה ליישב בדוחק, משום שבזמנינו כמעט אי אפשר להיזהר בדבר, לפי שיש לנו ספרי תורות רבים בבית הכנסת שיש להן הרבה מעילים ומפות, גם יש לנו ספרים רבים חומשים ומחזורים בבית הכנסת, ואנו מאריכים לשהות בשבתות וימים טובים בבית הכנסת בזמירות ובפיוטים מה שלא היה כן בימיהם, ולכך קשה מאד ליזהר שלא יניחו ספרים על התיבה, או שלא יטלו מעילים ומפות לכסות בהן ספרים, או גם שלא ישענו על התיבה ויישבו על המעילים והמפות. וכיון שכן חשובים אנחנו כמי שאיננו יכולים להיזהר בזה, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, וכל שאין יכולים להיזהר לב בית דין מתנה עליהם כדי שלא יבואו בהם האנשים לידי תקלה. וכל התורם תשמישי קדושה כאלו לבית הכנסת, על דעתם של מנהיגי העיר וגדולי הציבור הוא נותנם, והרי הם כבית דין שמתנים שלא תחול עליהם קדושה כלל, כדי שלא יבואו לידי איסור כשישתמשו בהם.
והביא ראיה מסוגייתנו שאמרו בכיוצא בזה, שלב בית דין מתנה על התמידים שלא הוצרכו לצרכי ציבור שלא תחול עליהם קדושת הגוף, וכמו שנתבאר. ולא רק בקרבנות תמידים וכיוצא בהם שבית דין יודעים בודאי שיותירו מהם כל שנה, אלא אפילו בדברים שאינם ודאים, אלא שדבר רגיל הוא בהם שיהיה צורך בכך שלא תחול עליהם קדושה, אף בהם לב ב"ד מתנה עליהם שלא יקדשו, כמו שמוכח ממה שדימו לזה בסוגייתנו את דינם של פר ושעיר של יוה"כ שאבדו, והקשו ממה ששם אין אומרים שלב ב"ד מתנה עליהם, ותירצו שאבידה היא דבר שאינו שכיח. ומשמע שכל שהדבר שכיח לב בית דין מתנה עליו, גם אם אינו ודאי. וסיים דבריו וכתב, נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרים.
