כמות הביצים שבית הבליעה מחזיק
בסוגייתנו מבואר שהלל סובר שמצות אינן מבטלות זו את זו, שכן היה כורך פסח מצה ומרור ואוכלם יחד, ואינו חושש שטעם מרור בא ומבטל טעם מצה. והמרדכי (פסחים סדר של פסח תריא) הקשה, איך היה אוכלן יחד, והרי אין בית הבליעה מחזיק כל כך, שהרי אמרו (כריתות יד.) ששיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים, דהיינו כביצה. ותירץ המרדכי שזהו דווקא כשאוכל את המאכל כשהוא שלם, אבל כשהוא מרוסק הוא מחזיק יותר, וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכן מחזיק ג' זיתים.
בתרומת הדשן (שו"ת, סי' קלט) הביא דברי המרדכי, וכתב שמכאן מוכח שאין לבלוע את הכזית של המצה מעט מעט, אלא צריך לבלעו בבת אחת, שאם לא כן הרי אין קושיית המרדכי קשה כלל, שהרי אפשר להכניס כל ג' הזיתים לפיו ולכוס אותם ביחד ולבולעם ביחד מעט מעט, גם אם בית הבליעה אינו יכול להחזיק את כל ג' הזיתים בבת אחת. וכשם שלדעת הלל צריך לבלוע בבת אחת את כל ג' הזיתים, כמו כן להלכה שאין צריך לאכול פסח מצה ומרור יחד, אלא רק כזית של מצה לבדו וכזית של מרור לבדו, צריך על כל פנים לבלוע את הכזית בבת אחת.
במגן אברהם (סי' תעד סק"ה) הביא דברי התרומת הדשן, והביא בשם מהרי"ל שנראה מדבריו שחולק וסובר שגם לכתחילה יכול לאכול הכזית מצה מעט מעט, ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס. וכתב המגן אברהם שבשולחן ערוך (שם ס"ו) משמע שדווקא בדיעבד יצא כשאוכל כך, אבל לכתחילה צריך לאכול הכל יחד. אמנם לענין אכילת מרור סמך המגן אברהם על דעת מהרי"ל אם קשה עליו להכניס לפיו כל הכזית יחד, אבל לא לענין מצה. וראה במה שהובא בזה עוד לעיל (ע.).
ובמחצית השקל (או"ח סי' תפו) הביא שבימי חורפו הקשה לו הרב המנוח מו"ה ישראל ה"פ ז"ל, על דברי המרדכי המובאים [בקיצור] במגן אברהם, שבית הבליעה מחזיק ג' זיתים, מדברי הגמרא בכריתות (שם) שמבואר ששיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים. וציין המחצית השקל לדברי התוספות ישנים שם, וביאר בחתם סופר (שו"ת, או"ח סי' קכז) כוונתו, שמבואר בתוספות ישנים שמה שאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים היינו כשאוכל כדרך אכילה, וכוונתו שאינו דוחק עצמו לבלוע וגם אינו מרסקו ביותר מהראוי, ואין מדובר בגמרא במי שדוחק עצמו בריסוק ובליעה, אמנם אוכלי פסח מצה ומרור היו מרסקים הדק היטב וגם נדחקים בבליעה, כמו שאנו עושים היום בליל פסח לקיים מצותינו כראוי, ובאופן זה מחזיק בית הבליעה ג' זיתים. [ולפי דרכו עיקר החילוק הוא בין הדוחק עצמו באכילה לבין מי שאינו דוחק, ולא כחילוקו של המרדכי שחילק בין האוכל שלם לבין האוכל מרוסק, וראה מה שכתבו בזה באבן הראשה (שו"ת, סי' ה) ובליקוטי הערות על חת"ס (שו"ת, שם)].
וכתב בילקוט המאירי (בסוגייתנו) שבדברים אלו מיושבת קושיית התוספות בסוגייתנו (ד"ה אמרו עליו), שהקשו איך הוכיחו בגמרא משיטת הלל שאין מצות מבטלות זו את זו, והרי אפשר שהיה הלל נוטל מהמצה ומהמרור ומהפסח שיעור מרובה, וכשנוטלים שיעור מרובה אין המצות מבטלות זו את זו לכל הדעות. אמנם לפי דעת המרדכי שצריך לבלוע הכל יחד, וג' זיתים מצומצמים אפשר לבלוע יחד כשהם מרוסקים אך לא יותר מזה, מיושבת היטב ראיית הגמרא, שהרי על כרחך לא היה הלל יכול ליטול הרבה מכל מין אלא רק כזית מצומצם מכל אחד, ושפיר הוכיחו בגמרא שלפי דעתו אין מצות מבטלות זו את זו.
