כיבד מוהל שימול את בנו ורוצה לכבד מוהל אחר תלמיד חכם

בשו"ת מהר"ם מרוטנברג (ד"פ סי' תתקמט, הו"ד בבית יוסף יו"ד סי' רסד ד"ה וכתב הרמב"ם) הביא בשם רבינו תם, שמי שכיבד מוהל אחד שימול את בנו, אינו יכול לחזור בו, והרי זה דומה למכירי כהונה שמבואר בגמרא (גיטין ל.) שמי שרגיל לתת את התרומה לכהן מסוים אינו יכול לתת זאת לכהן אחר, [ולפי זה כתב המהרי"ק (שורש עו ענף א) שמזה שדימה זאת למכירי כהונה, אם יש מוהל שהוא רגיל למול את בניו אסור לו לתת את המצוה למוהל אחר]. כמו כן מבואר בגמרא (ב"מ מט.) שישראל שאמר ללוי שיתן לו את המעשר ראשון, כיון שאין לישראל במעשר אלא את הטובת הנאה להחליט למי לתת, הרי זה כמתנה קטנה, שאם אחד אמר לשני שיתן לו זאת שאינו יכול לחזור בו, וכן במילה אם הבטיח לתת זאת לאחד כיון שאין לאב במילה רק טובת הנאה להחליט למי לכבד במצוה, אינו יכול לחזור בו, אבל אם חזר בו הרי זה חזרה, אבל האב עובר משום 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב' (צפניה ג יג) ומותר לקרותו רשע.
וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' רסד ס"א) שאם כיבדו לאחד אסור לחזור בו, מיהו אם חזר בו הוי חזרה. וכתב הט"ז (סק"ה) שאם נזדמן לו אחר כך מוהל שהוא אוהבו או צדיק, ואנו עדים שאם היה שם בשעה שנתן להראשון למול, היה נותן לזה מותר לחזור בו.
ובשו"ת חכם צבי (סי' ע) הביא לזה ראיה מסוגייתנו, שרבא הגיע אצל בעל הבית שהיה רגיל לתת את המתנות כהונה שלו לשמשו שהיה כהן, וביקש רבא מהשמש שיקח עבורו את המתנות כהונה, ופירש רש"י (ד"ה זכי) שלכן לא ביקש מבעל הבית שיתן לו את המתנות כהונה, כיון שאסור לבקש את המתנות בפה, כמבואר לעיל 'ויטו אחרי הבצע' (שמואל א' ח ג) ששאלו את חלקם בפיהם. הרי שאם היה מותר לבקש בפה, היה רבא מבקש מבעל הבית שיתן לו את המתנות, והרי הבעל הבית היה רגיל לתת את המתנות לשמשו ויש לו דין של מכירי כהונה, ואסור לבעל הבית לחזור בו וליתנו לאחר, ואיך רצה רבא להכשילו באיסור. אלא כיון דרבא הוא תלמיד חכם מותר לבעל הבית לחזור בו מן השמש שהיה רגיל ליתן לו וליתנו לרבא שהוא חכם, וכן הדין לגבי מילה שדימו זאת הראשונים למתנות כהונה, שמותר לחזור בו ולתת זאת לתלמיד חכם.
וביאר את הטעם על פי מה שכתב הרמ"א (חו"מ סי' רד סי"א) שמוכר שסיכם עם הלוקח שימכור לו חפץ ראוי לו לעמוד בדיבורו אפילו שלא עשה שום קנין, וכל החוזר בו הרי זה מחוסר אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו. ודווקא כאשר השער לא נתייקר, אבל אם השער התייקר יכול לחזור בו, ויש אומרים שגם כאשר השער התייקר אסור לחזור בו, ואם חזר בו יש בו משום מחוסר אמנה, וכן נראה עיקר. ואם כן גם במילה כאשר הבטיח לאדם שהוא יהיה המוהל, ומצא מוהל תלמיד חכם הרי זה כאילו נתייקר השער שמותר לחזור בו, ואפילו להחולקים שגם כשנתייקר השער אסור לחזור בו, אפשר שמודים כאן כיון שאינו חוזר מחמת שאינו רוצה לעמוד בדיבורו, אלא שרוצה לעשות מצוה מן המובחר.
וכן כתב החתם סופר (יו"ד סי' רמו), אלא שסייג את הדבר בשלשה תנאים: א. דווקא כאשר האב לא ידע מהמוהל התלמיד חכם בשעה שהבטיח לראשון, אבל אם ידע בשעה שהבטיח הרי זה לא נחשב שמצא אחר כך טוב ממנו, ואם חוזר עושה עוולה. ב. לא בכל זמן יכול לחזור בו, אלא דווקא כאשר חוזר בו יום יומיים קודם, שעדיין לא גרם למוהל הראשון להוציא הוצאות, אבל כאשר המוהל הראשון כבר הוציא הוצאות לבוא הרי גרם לו נזק, ומי שרוצה להיות חסיד צריך קודם לקיים ענייני נזיקין. ג. גם אם המוהל הראשון עדיין לא הוציא הוצאות כדי לבוא, אלא שהגיע לברית ומתבייש ברבים, חלילה לחזור בו ומזה לא דבר הט"ז, ואין יכול להרוויח בדמו והלבנת פניו של זה.