חלקי הזקן האסורים בהשחתה
בגמרא מבואר שהמשחית את זקנו לוקה חמש, שתים מכאן ושתים ומכאן ואחת מלמטה.
ודנו הראשונים במקומם המדויק של פאות הזקן האסורים בהשחתה, וביררו מהו שאמרו שחייב על שתים מכל צד, ומהו המקום שלמטה שחייבים עליו.
לענין השתים מכל צד, פירש רש"י (ד"ה ועל הזקן) שהלחי רחב כנגד הצדעים, ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדים בראשו. והוסיפו הראשונים בשמו, שהקצה שחייבים עליו הוא במקום חיבור הלחי לצדעים.
הריטב"א (ד"ה ועל הזקן) הוסיף בשמו, שהמדקדק בו ימצא שהלחי התחתון שהשינים קבועים בו מחובר לצדעים ברוחב שתי אצבעות, קצה האחד באמצע הצדעים וקצה האחד כנגד חצי האוזן, ועל מקומות האלו שבהם מתחבר הלחי לצדעים חייב אם השחית הזקן הצומח שם.
אך דעת ר"ח שאחת שחייב עליה היא במקום חבור הלחי והצדעין, והשנית היא בסוף השפה מימין ומשמאל, בגבול השפה בצד הפה. והו"ד ברא"ש (מכות פ"ג סי' ב) ובריטב"א בסוגייתנו (שם). וכמו כן יש עוד דעות בין הראשונים במקום פאות אלו, וכמו שנתבאר בילקוט ביאורים.
ולענין הפאה התחתונה, דעת רש"י (ד"ה וא' מלמטה) ועוד ראשונים, שהיא בסנטר שהלחיים מחוברין שם והעצם קצר מלמטה בסנטר. אך היראים (השלם סי' שכה) כתב, שהיא תחת הלחיים סמוך לגרון.
להלכה כתב בשו"ע (יו"ד סי' קפא סי"א), שכיון שרבו בזה הדעות, לפיכך ירא שמים יצא את כולם ולא יעביר תער על כל זקנו כלל. והוסיף הרמ"א, שאפילו תחת הגרון לא יעביר תער. והריטב"א (מכות כא. ד"ה ועל הזקן) אחר שהביא דעות הראשונים כתב, מתוך כל הפירושים הללו נמצא שאין לנו היתר תער אלא בשפה העליונה ותחת הגרון, וגם בזה צריך להיזהר כמו שאמרו רבותינו הצרפתים, כדי שלא ימשוך העור שהוא כנגד הסנטר כלפי מטה וישחית בסנטר, וחסידים ויראי חטא אין נוגעים בתער כלל בשום מקום והוא המשובח. ורבינו יונה כתב (שערי תשובה שער ג סע"ח), שהחוטאים מניחים חוט השער, ועקרי פרקי הפאות לא נדע מקומם איה, והנם בנים משחיתים בעיקר הפאה.
ובשיח שרפי קודש (ער"ה אות ב) הביא בשם החי' הרי"מ, שחילק גם כן בין הזמנים שבהם היו יודעים מקום פאות הזקן לזמן הזה שאין יודעים בדיוק את מקומם, וביאר בזה מה שכתב הטור (או"ח סי' תקפא, והוא מהירושלמי ר"ה פ"א ה"ג) בשם המדרש, שבערב ר"ה היו מגלחים זקנם. ואמר החי' הרי"מ, ששס"ה הימים שבשנה הם כנגד שס"ה ל"ת שבתורה, וכל יום הוא כנגד ל"ת אחד, וערב ר"ה הוא כנגד הלאו של 'ולא תשחית פאת זקנך' (ויקרא יט כז). ולכן בזמנים הקודמים שהיו יודעים באיזה מקומות שבזקן הם הפאות, היתה מצוה לגלח שאר שערות הזקן ולהניח את הפאות כדי שיהיו ניכרים, ובזה היו מקיימים מצות ל"ת של 'לא תשחית'. אבל עכשיו אסור לגלח שום מקום מהפאה, משום שאין אנו מכירים ויודעים איזה הן הפאות.
ובבאר היטב (סק"ה) הביא, שכל זה הוא על פי הנגלה, אבל האר"י (שער המצוות פרשת קדושים) לא היה מגלח כלל בשום מקום על פי הקבלה, לא בתער ולא במספרים, זולת בשער שעל השפה המעכב את האכילה שהיה חותכו במספרים. וגם היה נזהר שלא ליגע בזקנו שמא יעקור ח"ו ב' משערותיו ונמצא פוגם ועוקר צינור אחד [ובגליון מהרש"א (על השו"ע שם) כתב לענין גילוח במספרים הנ"ל, שעל פי הקבלה כתב בבאר עשק (סי' ע) שיש לחלק בגילוח במספרים שלא בתער בין דרי ארץ ישראל לדרי חו"ל, ובין מי שתורתו אומנותו למי שאין תורתו אומנותו, והעיד על כמה גדולי מקובלים מתלמידי רבינו האר"י שגילחו זקנם במספרים. ואכמ"ל בענין דברי הפוסקים והמקובלים לענין גילוח במספרים ובסם].
