חיוב בדיקת הציצית לפני הברכה

כתב הרא"ש (סוף הלכות ציצית דיני עשיית ציצית, שהחרד אל דבר ה' יבדוק את הציצית קודם העטיפה, כדי שלא יברך ברכה לבטלה. וכתב הבית יוסף (או"ח סי' ח ד"ה ויעיין, שאע"פ שכתב בתשובה (כלל ב סי' ט שהעולם לא נהגו לבדוק את כל הציציות בכל שעה שמתעטף, משום שמעמידים אותם בחזקת כשרות, מכל מקום כתב הטור כדבריו בפסקים, שהחרד אל דבר ה' יש לו לבדקם.
וכתב הב"ח (שם ס"ח שמלשון הרא"ש משמע שמעיקר הדין אין צריך לבדוק בכל שעה שמתעטף, ואינה אלא מדת חסידות שיהא חרד פן יברך ברכה לבטלה. ובאמת אין דבריו סותרים למה שכתב בתשובה, כיון שבשניהם סובר שמעיקר הדין מעמידים על החזקה ואינה אלא מדת חסידות לבדוק. אך הב"ח הוכיח שמעיקר הדין אין לסמוך על החזקה בציצית, שדווקא במקום שהחזקה קבועה ובאה ממילא מצד טבע העולם הולכים אחריה, כגון מה שבהמה עומדת בחזקת כשרות משעה שנולדה (חולין ט., אבל כאן אין החזקה באה ממילא אלא תלויה במעשה האדם שתיקן את הציצית, ואין סומכים על חזקה זו אלא חוששים שמא נתקלקל אחר כך. והוכיח כן ממה שאמר רבינא בסוגייתנו לענין רוב שאם הרוב תלוי במעשה אין הולכים אחריו, ולכן אין הולכים אחר רוב בהמות שבא עליהן זכר בתוך שנתן כיון שרוב זה תלוי במעשה, וכן כתב הר"ן (קידושין כב. דבור ראשון בדין סבלונות שרוב שאינו אלא מצד מנהג העולם והמנהג עשוי להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחשוש למיעוטו, ואם לענין רוב אין הולכים אחר רוב התלוי במעשה ובמנהג, כל שכן שאין הולכים אחר חזקה כשהיא תלויה במעשה, שהרי רוב עדיף מחזקה (יבמות קיט:. וכתב שכן נראה גם מדברי הטור שכתב 'ויעיין הציצית קודם לכן' כו' ומשמע שמעיקר הדין חייב לעיין, ולא כדעת הרא"ש שאינו אלא משום מדת חסידות בלבד שיהא חרד.
ובמגן אברהם (שם ס"ק יא תמה על הב"ח, שמה שאמרו בסוגייתנו שאין הולכים אחר חזקה התלויה במעשה, הוא משום שיש להסתפק שמא לא אירע כלל מעשה זה ולא בא עליה זכר, כיון שאין חיוב מצד הטבע שיהיה כן. אך לא מצאנו שחזקה התלויה במעשה תהיה קלושה עד שלא נוכל להמשיך ולסמוך עליה, וכיון שראינו פעם אחת שנעשה המעשה ונתקנו חוטי הציצית ואין לנו ספק בדבר זה, הרי חזקתם שהם שלמים כמו כל חזקה שבעולם [כן ביארו דבריו במחצית השקל ולבושי שרד. ובבגדי שש (סק"ג הבין שכוונתו היא שבסוגייתנו הוא מדין ספק ספיקא, ותמה עליו]. אך כתב המגן אברהם טעמים אחרים לחיוב הבדיקה מצד הדין, האחד משום שאין סומכים על חזקה כשיכולים לבררה, ועוד משום שהחוטים עשויים להפסק בכל עת. וכתב שאם הזמן דחוק ואם יתעסק בחוטי הציצית לא יוכל להתפלל עם הציבור, אין זה חשוב שיכול לבדוק, ואין שייך הטעם הראשון. ובחוטים שלמעלה מן הגדיל שמונחים על הבגד ואינם עשויים להפסק, אין שייך הטעם השני.
ובשו"ע הרב (סי"ג כתב שלפי הטעם השני אין צריך לבדוק אלא פעם אחת ביום, ותיקנו לבדוק בשעת הברכה, כיון שאם לא יבדוק אז לא יבדוק אף פעם והרי בודאי יפסקו פעם ולא ידע, אבל אחרי שבדק בשחרית אינו צריך לחזור ולבדוק גם אם חוזר ומתעטף ומברך פעם אחרת באותו יום. ומכל מקום כתב בתהלה לדוד (שם ס"ד שמי שהיה ישן בטליתו ואינו מברך עליה אינו צריך לבדוק אותה בשחרית כדי לקיים חיוב הבדיקה שבכל יום. אמנם לפי טעמו של הב"ח צריך לבדוק בכל פעם שמברך, גם אם מברך כמה פעמים ביום אחד, כיון שאין סומכים על חזקה זו כיון שגרועה היא (מאסף לכל המחנות ס"ק נא.
וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק כב שצריך לבדוק משני הטעמים שכתב המג"א, אחד שלא סומכים על חזקה במקום שיכולין לבררו, וגם שהיא חזקה גרועה שעשויים החוטין ליפסק, ולכן צריך לבדוק בכל יום בבוקר כשלובשם, ואז אף שהסירם והסיח דעתו מהם אין צריך לחזור ולבדוק אף על פי שצריך לברך כשחוזר ולובש, כיון שבזמן מועט כזה אינו רגיל ליפסק וסומכים על החזקה. ואפילו בבוקר יכול ללבוש טליתו בלי בדיקה אם ע"י הבדיקה יתבטל מתפילה בצבור או שקראוהו לעלות לתורה, ובלבד שיודע שהיו החוטים שלמים אתמול, ומ"מ נכון לעיין קצת כמה שיכול.
והוסיף בביאור הלכה (ד"ה יעיין שאם לובש כמה בגדים של ציצית אפשר שיש להקל שלא יצטרך לבדוק גם במקום נקב הקשירה אלא זה שהוא מברך עליו בלבד, ובשאר דיו בבדיקת חוטין בלבד. ואם כן אין צריך לבדוק הטלית קטן אלא החוטים, כיון שאת הברכה הוא מברך על הטלית גדול, ומכל מקום נכון לעיין קצת לפרקים, כי רגיל להתקלקל שם גם כן ובפרט אותן האנשים שישנים עם הטלית קטן.