חזרה על קריאת התורה כשקראו בלא טעמים
בגמ': רב אמר שכר שימור ורבי יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים (נדרים לז, ב).
בסוגיין נחלקו רב ור' יוחנן אם מותר ליטול שכר על לימוד הטעמים, לדעת רב האוסר ליטול שכר על לימוד פיסוק טעמים, הטעמים הם מהתורה, אולם לדעת רבי יוחנן המתיר ליטול שכר על לימוד פיסוק טעמים, והלכה כדבריו, נחלקו הראשונים אם פיסוק הטעמים אינו מן התורה, ולא ניתנו למשה בסיני, ועזרא ואנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו הטעמים, או שמא גם לדעתו הטעמים הם מהתורה.
החיד"א בספרו שם הגדולים (חלק ספרים מערכת ט אות ו) כתב, בילדותי ראיתי בספר טוב טעם שהטעמים והנקודות עשו אותם אחר התלמוד חכמי טבריא, ועמו הסליחה כי הם הלכה למשה מסיני והוא בכלל מ"ש בנדרים (בסוגיין), וכבר ידוע שרשב"י רבו של רבי מחבר המשנה בתקוני הזהר מדבר נפלאות על הטעמים והנקודות. ובספר טבור הארץ (פ"ג אות כג) כתב ליישב דברי הטוב טעם שיתכן שאכן הם מהתורה, אך שכחום, וחכמי טבריא חזרו וייסדום, אך החיד"א כתב שדבריו דחוקים הם. וע"ע באריכות בספר מגדל עוז ליעב"ץ (בית מדות, עליית הכתיבה).
והנה בשו"ע (או"ח סי' קמב ס"א) נפסק שהקורא בתורה וטעה אפילו בדקדוק אות אחת, מחזירים אותו. אולם כתב הרמ"א שאם טעה בנגינת הטעם או בניקוד, אין מחזירין אותו, אבל גוערין בו.
אמנם כתב המשנ"ב (סק"ד) בשם השלחן עצי שטים שדברי הרמ"א אינם אמורים אלא כשטעותו אינה משנה את העניין, אבל אם טעה בניגון הטעמים וע"י כך משתנה הענין מחזירין אותו, ודלא כמו שאומרים ההמון שאם קרא את השם אין מחזירין כשטעה בנגינה.
ישנםהסוברים שאפילו בטעות שהענין משתנה על ידה בדיעבד יצאו, ולכן אין להחזירו אפילו בטעות זו, עיין בב"ח (שם).
דעהנוספת ישנה בפוסקים שרק בקריאת המגילה אין חוזרים כשטעו בטעמים אך בקריאת התורה אם טעה צריך לחזור, וכך נקט בביאור הגר"א (שם), ובתשובות והנהגות (ח"ב סי' צד) הביא שכן נהג הגר"ח מבריסק.
בהליכות שלמה (פט"ז סכ"ה) כתב שאם טעה בניגון הטעמים אינו צריך לחזור ובפרט אם טועה לעתים קרובות. וע"ע בשדי חמד (פקועות שדה סי' ד).
והנה בשו"ע (או"ח סי' קמב ס"ב) נפסק שישוב שיש שם מנין ואין מי שיודע לקרות בתורה כהלכתה בדקדוק ובטעמים, אפ"ה יקראו בתורה בברכה, כהלכתה. ובמשנ"ב (סק"ח) כתב שאם יש שם מי שיודע עכ"פ לקרות הטעמים מתוך החומש יקרא זה מתוך החומש לפני האיש הקורא בס"ת להורות הדרך בנקודות וטעמים כראוי והקורא מתוך החומש לא יקרא בקול רם רק כדי שיהא נשמע להקורא מתוך הס"ת. ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' יט) כתב, שאין לנהוג כאותם שמניחים את החומש על השלחן ורואים בחומש כל מלה ומלה ואומרים הם שאח"כ מביטים בס"ת וקוראים מהס"ת, כיון שאין להאמינם לזה והם בעצמם גם אינם יכולים לידע שאכן הם קוראים מהספר, שבקל יכולים לטעות בזה שיהיה נדמה להם שקוראים מהס"ת, ובאמת קוראים מזכירתו במה שראה בהחומש. ועל כן יותר טוב לשמוע מבעל קורא שקורא מהס"ת ממש אף שאינו יודע את הטעמים, ובלבד שיפסיק הפסוקים כראוי שיהיה ניכר סופי הפסוקים שאסור להפסיק במקום דלא פסקיה משה, ואסור לחבר מה שפסקיה משה, וכן טוב להחמיר באתנחתא אם אפשר, וזה יכול איש אחר לעמוד על הבימה ולעיין בחומש ולהגיד לו סופי הפסוקים והאתנחתא, כמו שעושין בכמה מקומות כשאין בעל קורא טוב.
