הקרבת קרבנות בזמן הזה כשאין במת ציבור
בפניני הלכה מסכת זבחים הובא בכמה מקומות הפולמוס שהתעורר לפני ק"נ שנה בענין הקרבת קרבנות בזמן הזה, בכמה וכמה נידונים שדנו בהם האחרונים שמחמתם אין אפשרות בזמן הזה להקריב קרבנות עם כל ההלכות המעכבים בהקרבה, ואפילו קרבן פסח שמקריבים אותו גם בטומאה אם רוב הציבור טמאים. ולהלן יובא עוד אחד מהנידונים שעלו בזה בדברי הפוסקים.
כתב הראב"ן (שו"ת, סי' נ), שיש סוברים ששייך להקריב בכור בהמה טהורה בזמן הזה, שיכול לעלות לירושלים ולבנות מזבח ולהקריב את הבכור, שהרי אמר ר' יהושע (עדויות פ"ח מ"ו), שמקריבים אף על פי שאין בית.
וכתב ראב"ן שזה אינו, שאם יחיד בונה מזבח להקריב עליו בכור, אין לו דין מזבח אלא דין במה, וכל שאינו נידר ונידב כגון בכור אין קרב בבמה (מגילה ט:), ומה שאמר ר' יהושע שמקריבים אף על פי שאין בית, דבריו הם במזבח של ציבור, שכשעלו בני הגולה בנו מיד את המזבח והקריבו עליו, ואין למדים מהם ליחיד.
ומבואר בדברי הראב"ן, שמה שאמרו בסוגייתנו שמזבח הוא משל ציבור, אינו לכתחילה בלבד, אלא מעכב הוא בכשרות המזבח שיהיה משל ציבור דווקא. ובמקדש דוד (קדשים סי' לה ד"ה אמרינן בת"כ) כתב שרק בקרבן עצמו, כיון שהוא קרבן ציבור, אם לא יהיה בא משל ציבור איך יכול הציבור לצאת ידי חובתו ולהתכפר בקרבן שאינו שלהם, ומעכב בו שיהיה משל ציבור. אבל במכשירי הקרבן כגון בגדי כהונה ועצים, אף על פי שמצותן להיות גם כן משל ציבור כמו שלמדו בסוגייתנו ממזבח, אבל לא מצאנו שדין זה הוא לעיכובא ואם אינו בא משל ציבור יהיה הקרבן פסול. ולדברי הראב"ן [גם לענין המזבח] אם אין המזבח משל ציבור הרי זה מעכב בקרבן, כיון שעל ידי כך יצא מכלל מזבח ובא לכלל במה.
אך בחזון נחום (שו"ת, ח"ב סי' מב) כתב, שלפי דברי הראב"ן אין חסרון משום ריח ניחוח אלא בקרבנות חובה, אבל בנדרים ונדבות הקרבים בבמה, הרי כל מזבח הנבנה בזמן הזה דין במה יש לו, כיון שהוא של יחיד ולא של ציבור, ובבמה אין דין ריח ניחוח וכמו שהוכיח שם.
והנה בכפתור ופרח (פ"ו) הביא דעת רבינו יחיאל מפאריס ששייך לבנות מזבח ולהקריב קרבנות בזמן הזה, ולכאורה לפי דעתו אין מעכב שיהיה המזבח משל ציבור, או שהוא סובר שיכול היחיד למסור את המזבח לציבור. והקשה הגרי"פ פערלא מהו טעמו של הראב"ן שסובר שאי אפשר להקריב בזמן הזה, והרי יכול היחיד לבנות מזבח ולמסרו לציבור, וכך יהיה המזבח של הציבור ויוכלו להקריב עליו. ותירץ הגרי"פ בדעת הראב"ן, שאין מסירה לציבור מועלת אלא כשהבית הוא על מכונו וגזברי הקדש על פקודתם והציבור במקומו. אבל משחרב הבית והציבור בגולה, אין מועילה מסירה לציבור [הביאו בהר צבי בסוגייתנו, ועיי"ש עוד תירוץ בשמו].
ובבנין ציון (שו"ת, סי' א) כתב, שלדעת הסוברים שאין חששות בהקרבת קרבנות בזמן הזה, יקשה מפני מה לא הקריבו הנשיאים קרבנות בזמן שאחר חורבן הבית, והיו קרובים ואהובים למלכות, כגון רבי יהודה הנשיא. אלא נראה שלמדו כן ממה שנאמר בתוכחה על זמן הגלות (ויקרא כו לא) 'והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם', ועיקר פסוק זה מוכיח ששייך מצד הדין להקריב קרבנות ואף על פי כן לא יעלו לריח ניחוח. וכיון שמבואר בזבחים (מו:) שלשם ששה דברים הזבח נזבח, ובכללם לשם ריח ולשם ניחוח, לא יכלו להקריב קרבנות לאחר החרבן כיון שאי אפשר להקריבם לשם ריח ולשם ניחוח.
