הקדמת מוהל תלמיד חכם למוהל שהיה רגיל למול אצלו

כתב הרמ"א (יו"ד סי' רסד ס"א, יש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק, ואם נתנו לאחד, אסור לחזור בו. ומקורו בבית יוסף (שם ד"ה וכתב הרמב"ם בשם תשובת מהר"ם מרוטנבורג (ד"פ סי' תתקמט, שהביא מעשה שהיה בימי רבינו תם באחד שנתן בנו למוהל למולו ובא אחר וביקש להיות הוא המוהל, ושאלו את רבינו תם, והשיב שאם עדיין
לא הקדימו והרי שניהם עומדים לפנינו, בודאי אותו שנדר לו תחלה הוא קודם, שהדבר דומה לדין מכירי כהונה שהוא כהן שהבעלים רגיל לתת לו את כל מתנות הכהונה שלו והם נחשבים כשלו אף קודם שהגיעו לידו, ואף כאן זכה בזה המוהל שנדר לו.
ובחכם צבי (סי' ע דן בדבר ראובן שהיה רגיל למול את בניו של שמעון, ועכשיו רוצה שמעון לתת לקרובו למול את בנו שנולד עתה, וראובן טוען שאין לשמעון לתת למוהל אחר למול כיון שדינו כמכירי כהונה, ואף הוא כבר זכה במצוה למול את כל בניו ואין להעבירו. [ובנידון החכם צבי אביו של הנימול נפטר והדין ודברים היו עם בנו, וכתב בחכם צבי שבבן אין שייך כלל דין מכירי כהונה, ואחר שהוכיח כן כתב שגם אם יהיה שייך דין מכירי כהונה לא יהיה איסור לתת לקרובו למול, וכמו שיבואר].
וכתב החכם צבי שגם במקום שיש דין מכירי כהונה, יכול אדם להקדים את בנו וקרוביו על פני הכהן שהיה רגיל לתת לו את המתנות. והוכיח כן ממה שמבואר בסוגייתנו שכהן עם הארץ שהיה רועה בהמותיו של בעל הבית ישראל והיה בהם בכור בהמה טהורה, ונמצא מום בבכור זה, אין אנו חוששים שהכהן הרועה הטיל בו את המום כדי שיוכל לאכלו במומו כשיקבלו במתנות כהונה, כיון שהוא אינו מצפה לקבלו, שיודע הוא שבעל הבית יתן אותו לכהן תלמיד חכם ולא יתנו לרועה כיון שעם הארץ הוא. ולכאורה טעם זה שייך רק בבכור הראשון שנולד לבעל הבית בעדרו, אבל אם כבר נולדו לו כמה בכורות ונתנם לרועה הכהן, נעשה הרועה כמכירי כהונה ולכאורה חשוד הוא להטיל מום בבכור. וממה שלא חילקו בגמרא בין רועה שנתנו לו כבר כמה בכורות לכהן שלא נתנו לו בכורות משמע שבכל אופן אינו חשוד להטיל מום, וקשה למה אינו חשוד אם כבר קיבל כמה בכורות מבעל הבית שלו.
ומכאן הוכיח החכם צבי שגם אחרי שרגיל בעל הבית לתת את הבכורות לרועה שלו, אין ברור לרועה שיעשה כך עד שבשביל כך ילך ויחטא ויטיל מום בבכור, כיון שהוא מסופק שמא יתן בעל הבית את הבכור הזה לכהן תלמיד חכם, ונמצא שחטא ולא לו, ולעולם אין אדם חוטא אא"כ ברור לו שהוא לעצמו. ומוכח מכאן שגם אחרי שהורגל בעל הבית לתת את מתנותיו לכהן עם הארץ ונעשה כמכירי כהונה, יכול הוא להעדיף כהן אחר על פניו, כיון שכהן זה עם הארץ הוא והכהן האחר הוא תלמיד חכם. וכיון שאפשר להקדים תלמיד חכם למכירי כהונה, כל שכן שיכולים להקדים קרוב למכירי כהונה, שהרי קרוב קודם לתלמיד חכם לכל מיני ההנאות, וכמו שכתב הרמב"ם (מתנות עניים פ"ז הי"ג לענין צדקה. ולכן גם מי שהורגל לתת לאדם אחד למול את בניו, אפשר לו לתת עכשיו למוהל אחר למול, אם המוהל האחר הוא תלמיד חכם או שהוא קרובו.
אך בפרי יצחק (ח"ב סי' לא דן בדבר מי שכיבד לאחד להיות סנדק או מוהל ואחר כך נזדמן לשם צורבא מרבנן ורוצה לכבדו, והביא דברי החכם צבי שנקט שיכולים להקדים תלמיד חכם למכירי כהונה והוכיח כן מסוגייתנו, וכתב הפרי יצחק שאין ראייתו ראיה, שהרי יש להקשות עוד במה שאמרו בסוגייתנו שיש הסוברים שאם הרועה כהן הרי הוא חשוד שהטיל את המום בבכור כדי שיוכל לאכול אותו במומו אחרי שיתנו אותו לו, וקשה למה לא אמרו שאם בעל הבית רגיל לתת את בכורותיו לכהן אחר, אין הרועה הכהן חשוד להטיל בו מום. ועל כרחך צריך לומר שבסוגייתנו מדובר בבכור ראשון שנפל בו מום בבית הבעלים, [וביאר שאין זה דוחק להעמיד בבכור הראשון, כיון שבכורות תמימים אינם עולים לחשבון לפי שאין זו טובה לכהן לקבלם כיון שאינו יכול לאכלם, ורק בבכורות בעלי מומים יש לדון למי רגיל בעל הבית לתת אותם, וכיון שאין בעל הבית צריך לטפל בבכור זמן רב לפני שנותנו לכהן, אלא רק שלושים יום בבהמה דקה וחמישים יום בבהמה גסה, אין זה דבר מצוי שיפול בהם מום מאליו בימים אלו, ואם כן אינו שכיח שיהיה לאדם בכור בעל מום], וכיון שמדובר בבכור הראשון שיש לו שנפל בו מום אין כאן מכירי כהונה לא לרועה ולא לכהנים אחרים. ואם כן אין להוכיח מכאן שתלמיד חכם קודם למכירי כהונה.