הפקרת הבית כשאין בו מזוזה
בגמ': דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר, ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים (נדרים מה, א).
בספר תולדות אדם (רט:) הובא, שפעם אחת בא הגאון ר' זלמן מווילנא בערב שבת למלון, וכשניגש אל פתח הבית ראה שהמזוזה למטה משליש העליון [וסבר שמזוזה שהניחוה למטה משליש העליון פסולה] ומחמת שלא היה שהות ביום לתקן אותה לא נכנס לבית, עד שהוכרח בעל הבית להפקיר את הבית הפקר גמור בפני שלשה.
אולם הגר"ח פאלאג'י בספרו רוח חיים (יו"ד סי' רפט סק"ב) הביא מעשה זה, והעיר, שמעשה רב הלזה קשה בעיניו, שהרי מן הדין אין צריך שלשה להפקר, כדמשמע מדברי האגודה (בסוגיין), ובתוס' (ד"ה ריב"ל) כתבו שאפילו בינו לבין עצמו די מן הדין. וא"כ מדוע היה צריך הגר"ז להפקיר את הבית בפני שלשה.
ועוד הקשה שממעשה זה משמע שעובר אורח הנוטה ללון לינת לילה חייב במזוזה, ואסור לו לדור שם מפני שהבעה"ב לא הניח מזוזה כתיקונה, ולא אאמין לשמועה זו, וצ"ע. עכ"ד.
אמנם יש שתירצו שהגר"ז נהג כן היות שמדרבנן מיהא צריכים שלשה להפקר, וכדברי ריב"ל בסוגיין שאמר דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר, ומה טעם אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים, וגם להנצל מאיסור איכא חד שינויא בתוס' ב"מ (ל: ד"ה אפקרה), דבעינן במותב תלתא. ורצה הגר"ז לחוש לשיטה זו היכא דאפשר.
והנה מקור דין זה שאפשר להפקיר את הבית כדי להפטר מחיוב מזוזה, הוא עפ"י דברי הגמ' בשבת (קלא.) שאמרו שמכשירי מזוזה אינם דוחים את השבת מפני שיכול להפקיר ביתו ויפטר ממזוזה, ובספר מזוזות מלכים (ס"ק יט אות ו) הביא עצה זו להלכה באופן שאין לו אפשרות להניח מזוזה וכגון שנפלה המזוזה בשבת, או בחול כשאין בנמצא מזוזה בעיר, ומ"מ הביא שם את דברי הרוח חיים שבאדם שאינו אלא אורח, מותר לו לישן בבית שאין בו מזוזה, ולא מצאנו איסור בזה לאורח הלן לילה אחת, ועל כן כתב שם לישב המעשה המובא בתולדות אדם שהפקיר את הבית כדי לזכות את הבעה"ב שלא יהא בבית בלא מזוזה, על אף שהוא עצמו היה בדין אורח שמותר ללון לילה אחת בלא מזוזה.
[במה שכתב שיפקיר בשבת, עיין בזה שדי חמד (מערכת ה' סי' יד) אם מותר להפקיר חפצים בשבת, ובשש"כ (פכ"ט ס"ל) שלצורך מצוה מותר, ועל כן אפשר להפקיר החמץ בערב פסח כשחל בשבת].
אך באשל אברהם דן שאם המדובר הוא בביתו וכשאין לו אפשרות לקנות מזוזה כגון שנמצא במקום שאין בו מזוזות הרי אם מפקיר את ביתו והוא כל נכסיו, אין חיוב בזה שהרי הוא כמבזבז יותר מחומש על מצוות עשה, וכאן הרי גרע שהפקר זה אינו מועיל לו לקיים המצוה אלא רק להיפטר ממנה, והאריך שם לדון אם באופן זה גם צריך לבזבז על מצוות עשה.
[בקושייתו השניה של הרוח חיים, עיין בתשובות הגרעק"א (סי' ט) שמבאר שהלן בבית חבירו לילה או יותר, הו"ל כשואל בית מחבירו ואין לו לחוש לדר בבית בלא מזוזה, שדינו כשואל בעלמא. ועיין גם בשו"ת ארץ צבי (סי' צ), ובמנחת יצחק (ח"י סי' צס) כתב שהנוסע למקום מעיינות הרחצה לחו"ל ושוכר דירה בבית נכרי ליותר מל' יום צריך לקבוע מזוזה מיד בלא ברכה, עיי"ש. וע"ע בשדי חמד (מערכת מ כלל קיח) שהאריך בנידון מזוזה בבית שמתארח בו.
ובספר תשובות והנהגות (ח"א סי' תרמה) כתב בשם הגרי"ז שאחד ששכר דירה לקיץ ונמצא שם יותר מל' יום [בחו"ל] והמזוזה מפוקפקת שעכ"פ יפקיר בפני שלשה. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' קסד), ובשו"ת אבני ישפה (ח"ג סי' צד) בנידון הפקר בשכירות].
