הפקר כשהניח חפציו באשפה

בגמ': המפקיר את כרמו, ולשחר עמד ובצרו, חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה, ופטור מן המעשר (נדרים מד, ב).

בסוגיין. המפקיר את כרמו, ולשחר עמד ובצרו, חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה, ופטור מן המעשר. ובירושלמי (שביעית פ"ט ה"ד) ובמראה הפנים ובביאור הגר"א (שם) כתבו שבכל דבר שעושה מעשה ומוציא לשוק הוי הפקר אף שלא בפני שלשה, ובפני שלשה א"צ להוציא לשוק כלל עיי"ש.

והנה בשו"ת באר משה (ח"ג סי' עד) כתב שמאד צריכים להזהר בענין כלי האשפה שבחצר האדם שלא יהיה נמצא בו בערב פסח אחר זמן האיסור חמץ גמור ודאי, והיינו כשהכלי מונח בחצירו ולא ברשות הרבים, ואף שהפקר מועיל גם כשהדבר ברשותו, מ"מ כיון שהחמץ מונח ברשותו חייב לבערו, והביא שכן מבואר במג"א (או"ח סי' תמה סק"ז).

ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' רסז) דן בעובדא שראובן זרק חפציו באשפה שבחצירו, ובא שמעון ונטלה, חזר ראובן ואמר שיחזירנו לו מפני שעדיין ברשותו הם, אם חייב להחזיר לו או לא. והשיב שיש לחלק באיזה אופן האשפה מוטלת בחצר, שאם האשפה בחצירו הסגורה, או עכ"פ באופן שאין רשות לכל ליכנס בו וליגע בו אז לכאורה הדין עם בעל החצר, אבל אם האשפה בחצירו הוא באופן שהוא מונח עד שמוציאים האשפה משם ובאים ולוקחים האשפה מאליהם מחצירו, והאשפה מוכנת להוצאתה, הדין עם שמעון שכיון שזרקו לאשפה הסיח דעתו הימנו ומתיאש מיניה. ומ"מ עיי"ש עוד מה שדן בזה שיתכן שבכל אופן הזורק לאשפה הרי זה הפקר, עיי"ש.

וע"ע שם (סי' רסח) שהזורק עט לפח האשפה, והלך אחד ונטלו ושוב טוען השני שזרקו, שלי הוא, כיון שהאשפה ברשות הרבים ודאי שהמציאה של המוצא, אלא שדן שם מה הדין בקטן שעשה כן אם יכול להפקיר החפץ, עיי"ש.