הנאה מאפר חמץ שנשרף
בגמרא מבואר שכל דבר שנעשית מצותו אין מועלים בו, חוץ מתרומת הדשן ובגדי כהונה שגילתה בהם התורה בפירוש שמועלים בהם גם אחרי שנעשית מצותן, ואין למדים מהם לכל התורה, ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים. ובטעם הדבר כתב רש"י (ד"ה מה לאחר) שכיון שכבר נעשה צורך גבוה ממנו אינו בכלל 'קדשי ה'' (ויקרא ה טו).
והנה לענין הנאה מחמץ שנשרף, כתב הטור (או"ח סי' תמה) שדינו תלוי במחלוקת רבי יהודה וחכמים במצות השבתת חמץ, לדעת רבי יהודה שמצותו בשריפה מותר ליהנות מהאפר, כיון שכל איסורי הנאה שמצותם בשריפה אפרם מותר (פסחים כז:), ולדעת חכמים שמצות ביעור חמץ היא בכל דבר, נמצא שאין החמץ מן הנשרפים, ואפרם אסור. ולכן אם בישל תבשיל או אפה פת מהאש שבה שרף את החמץ, לרבי יהודה אין התבשיל אסור אלא אם כן נאפה בעוד החמץ בעין או שהגחלים לוחשות ועוד לא נעשו אפר, ולחכמים שאפרו אסור נאסר התבשיל בכל אופן.
אך במקור חיים (סי' תמה סק"א) ובחתם סופר (שו"ת, יו"ד סי' תח) ובאבני מילואים (ח"ב שו"ת סי' יט) כתבו, שלפי מה שכתבו התוספות (תמורה לג: ד"ה הנשרפין) שהטעם שהדברים שמצותם בשריפה אפרן מותר הוא מפני שנעשית מצותם, ועל פי הכלל המבואר בסוגייתנו שכל דבר שנעשית מצוותו פקע איסורו ואין מועלים בו, אם כן חמץ בפסח אפילו לדעת חכמים שסוברים שהשבתתו בכל דבר מכל מקום נעשית מצוותו גם אם שרפו אותו, ואם כן אפרו מותר. ואינו דומה לשאר איסורי הנאה שאין מצוותם בשריפה אלא בקבורה שאפרן אסור, שבהם לא ציותה התורה לעשות דבר, ואין ביעורם אלא משום תקלה, ואין מתקיימת מצוה בשריפתם ולכן אפרן אסור. אבל חמץ בפסח, אף על פי שהשבתתו בכל דבר, מכל מקום מצוה מן התורה להשביתו מן העולם, וגם בשריפה הוא מקיים מצוה זו, אם כן סוף סוף הרי זה נעשית מצוותו.
ובדעת הטור שכתב שאפר החמץ אסור בהנאה לדעת חכמים, ביאר בחידושי רבינו חיים הלוי (חמץ ומצה פ"א ה"ג) שאין שריפת החמץ נקראת קיום מצותו, שדווקא כשנעשית המצוה בגוף הדבר יש לומר שמשנעשית מצוותו הותר, ולא כשהאדם קיים בו את המצוה המוטלת עליו. ולכן אם אין ביעור חמץ אלא שריפה, הרי זו מצוה בגוף החמץ, ונקרא נעשית מצותו, אבל אם השבתתו בכל דבר, אין עיקר המצוה אלא שהאדם לא יהיה לו חמץ, והבעלים הם שקיימו מצות תשביתו, אבל גוף הדבר אינו ניתר בהנאה משום כך שהרי לא נעשה מצוה בגוף הדבר. וע"ע ביד יהודה (יו"ד סי' צד ס"ק טו) שחלק על המקור חיים וסייעתו מטעם אחר.
ובענין מעילה בדבר שנעשית מצוותו, בנותן טעם להביא מדברי מהר"י אלגאזי בשמע יעקב (דרוש לפרשת יתרו ד"ה איך שיהיה זכינו לדין), שהנה ישראל חשובים כהקדש, וכל אומה הנוגעת בהם לרעה נידונה כמועלת בהקדש, כמו שנאמר (ירמיה ב ג) 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה''. ונחלקו הראשונים בעניינה של קדושה זו ובטעמה, וכמבואר בשני תירוצי התוספות (עבודה זרה ג. ד"ה נוגעים), אם היא לשם כך שיקבלו ישראל את התורה, או שהיא לשם כך שיקיימו את התורה. והרי אחר שנעשית המצוה פקעה הקדושה ואין מועלים בהם, ומעתה לפי התירוץ שבתוספות שהקדושה תלויה בקבלת התורה, מאחר שקיבלו ישראל את התורה וכבר נעשית מצותם, כל דבר שנעשית מצוותו אין מועלים בו. אבל אם ישראל עומדים בבתי כנסיות ובתי מדרשות וקוראים בתורה, הרי הם מוכיחים שהתירוץ השני בתוספות הוא האמת, שהקדושה היא לא לשם קבלת התורה בלבד אלא לשם קיומה, ועדיין עוסקים בקיומה, ואם כן לא נתקיימה מצוותם ועדיין יש בהם דין מעילה ואין יד אומה ולשון שולטת בהם.
