הממשכן שני חלקי כלי אוכל נפש בזה אחר זה
נאמר בתורה (דברים כד ו) 'לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל', כלומר, מלוה שבא למשכן את הלוה על חובו לא ימשכננו כלים שמכינים בהם מזון לבני אדם, כגון כלי טחינת החטים וכלי הלישה וכלי אפיה ובישול, ו'רחיים ורכב' הם שני חלקי כלי הטחינה. ואמרו חכמים (ב"מ קטו.) שחייב על כל כלי שלקח הימנו במשכון, ואף החובל שני כלים שע"י שניהם נעשית המלאכה, כגון רחיים ורכב שא"א לטחון באחד מהם לבדו, מ"מ לוקה על כל אחד מהם. וכן פסק הרמב"ם (מלוה ולוה פ"ג ה"ג).
בתורה לשמה (שו"ת, סי' שמב) נשאל אם דין זה שכחבל שניהם לוקה שתים הוא גם כשחבל את שניהם בזה אחר זה, או שמא דווקא כשחבל שניהם בבת אחת, אבל אם חבל אותם בזה אחר זה יתחייב רק על הראשון אבל על האחרון פטור. וצדדי הספק, שהרי הרכב לבדו אינו ראוי למלאכת אוכל נפש, ועכשיו אין שייך בו הטעם של 'כי נפש הוא חובל', ואינו עובר בלאו כשנוטלו למשכון, וכמו אילו היה לו מתחילה רחיים לחוד או רכב לחוד שודאי אינו עובר. אולם יש סברא לומר שהרכב לבד נחשב אוכל נפש כיון שהוא יכול לצרף לו ריחיים אחרים ולהשתמש עם הרכב.
והכריע שאנחנו דנים לפי המציאות עכשיו בשעה שממשכנו המלוה, והרי אין לו רחיים כי אם רכב שאינו ראוי לבדו למלאכה, וע"כ אינו לוקה על הרכב, שאין כאן 'כי נפש הוא חובל', ומה שהוא יכול לקנות ריחיים אין זה משנה את המציאות. והביא ראיה לדבריו, ממה שמבואר בסוגייתנו שעדים שכפרו ונשבעו שאינם יודעים העדות ובשעת כפירתם היתה כת נוספת שראו אותו מעשה, אין הכת הראשונה חייבת מדין שבועת העדות, כיון שלא הפסידוהו כלום בכפירתם שהרי יכול להביא את הכת השניה, אבל אם בשעת כפירת הכת הראשונה לא היו העדים של כת שניה כשרים להעיד כגון שהיו קרובים בנשותיהם [שהיו נשואים לשתי אחיות], חייבים עדי הכת הראשונה מדין שבועת העדות, ואפילו אם באותו זמן היו נשותיהם האחיות של כת שניה גוססות ובמהרה יהיו ראויים להעיד מאחר שרוב גוססין למיתה, אפ"ה מחייבים את הראשונה משום שדנים אותם לפי מצבם בשעת כפירתם, ובשעה זו עדיין לא מתו נשותיהן של כת שניה ונמצא שלא היה שם בשעת כפירה אלא כת הראשונה בלבד ולפיכך חייבין. וכן פסק הרמב"ם (שבועות פ"י הט"ו). וא"כ גם בנידון שאילתנו, אין דנים כי אם באשר הוא שם, לפי המציאות בשעה שממשכנו, והרי אין ללוה כי אם רכב לבדו ואין כאן משום 'כי נפש הוא חובל' ואינו מתחייב בלאו. אך בסוף התשובה כתב שאפשר לדחות הראיה, לפי שאין לדמות שבועה למשכון, אולם הדין אמת מסברא [וכתב בפנים יפות (פר' כי תצא ד"ה לא יחבל) שזו היא כונת הברייתא (ב"מ קטז.) 'זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת', ופירושו שאם לקח היום את הרחיים ולמחר את הרכב אינו חייב על הרכב כלום שכבר אינו ראוי למלאכה, ואינו חייב אלא אחת דהיינו על הראשון. אולם הראב"ד (בשטמ"ק שם ד"ה הא) פירש שהכוונה או זה בעצמו או זה בעצמו, דהיינו שלקח רק אחד מהם].
אמנם במנחת חינוך (מצוה תקפג אות י) דן בשאלה זו, ונוטה להכריע שעובר בשני לאוין. וטעמו, שאמנם אם אין לו רק כלי אחד אינו עובר, אבל אם משכנו כלי אחד וחזר ומשכנו את השני, כיון שבידו לגרום שיוכל הלוה לטחון חטיו ע"י שיחזיר לו את הראשון, והוא מחויב בכך, ע"כ כשאינו מחזיר ועוד מוסיף ליטול גם את השני, הרי זה נחשב שנוטל כלי אוכל נפש ועובר בלאו נוסף [אך כתב, שאם נאבד הראשון קודם שחבל את השני בודאי פטור על השני, שהרי אין בידו להשלים לו והרי זה כמי שאין לו אלא חלק אחד].
וראה בצל"ח (ב"מ קטו. מהדו"ת ד"ה ואני) שתלה דבר זה בשאלה האם חייבה התורה את החובל כלי אוכל נפש להחזירו ללוה. שהרי פשוט שאם היה הלוה מפקיד בפקדון אצל המלוה את הרחיים, אם חבל המלוה אח"כ את הרכב ודאי היה מתחייב, שהרי גם הרחיים עדיין ברשות הלוה, וא"כ כשחבל המלוה רחיים, אם חייבתו התורה להחזירו ממילא הוא אצלו כפקדון והוא ברשות הלוה, וא"כ כשחובל אח"כ הרכב ודאי חייב עליו שהרי ראוי ללוה למלאכתו, ואם משום שאין הרחיים בידו, הרי הוא מחויב להחזיר גם הרחיים והוא כל רגע בעמוד והחזר. אבל אם הדין הוא שמה שעשה עשה ולא חייבתו התורה להחזיר, יהא הדין שאם חבלם בשתי פעמים פטור על השני. עיי"ש.
