הליכה לרופאים

בגמ' אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק אינו מתרפא. (כתובות קד, א).

הראשונים והפוסקים האריכו לדון אם יש לדרוש ברופאים או לא.

באבן עזרא (שמות כא יט) כתב שדוקא מכות ופצעים חיצוניים ניתן רשות לרופא לרפאות, משא"כ חולי פנימי ביד ה' לרפאתו. 

ובשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' קצג) בתשובה מאבי המחבר, הביא את דבריו וכתב ולפ"ז נראה שיש איסור לרפאות עצמו מחולי פנימי ע"י רופא. וברמב"ן (ויקרא כו יא) כתב, 'וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים וכו' וזוהי כוונתם במה שאמרו (ב"ק פה) ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, ולא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות'. נמצא שלדעת הרמב"ן רשאי החולה להחמיר על עצמו, כיון שלדעתו אין נכון לחולה לדרוש ברופאים. (ועיין באבנ"ז שם מש"כ עפ"י האבן עזרא).

ובכרתי ופלתי (סי' קסח סק"ה) כתב, בכל מחקרים ורופאים אין בהם דבר ברור והחליטו אשר יאמר עליו כי הוא זה ברור בלי ספק רק לפי שכלם ומראה עין ישפטו, ולכך אמרו חז"ל טוב שברופאים לגהינם אף נאמר בתורה ורפא ירפא מלמד שנתנה רשות לרופא, אבל התורה דברה ממכות חוץ שבר יד או פצע וחבורה שזה מחוש והרופא יורד עד תכליתו ובזה כמעט מופת חותך כמופת הנדסה, משא"כ בחולי באברי פנימים שאין עין רופא שולט בו בזה ידונו כפי שכלם וכמדומה וספק שקול וכדומה עד כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיה, כי לדברים כאלה צריך ישוב הדעת ומתון וכהנה תנאים רבים לבל ישגה ח"ו ונפש הוא חובל.

אך הב"ח (יו"ד סי' שלו) כתב שאם בוטח בה' שישלח לו רפואה ע"י הרופא מותר לדרוש ברופאים. וכן נהגו בכל גבול ישראל. ע"כ. ובשבט יהודה (עייאש, סי' שלו), כתב שיש חיוב על החולה וקרוביו לחזר אחר הרופא המובהק, ולחזר אחר התרופות המועילים לרפואת אותו חולי, וכל המתעצל ומתרשל בדבר ולא יחוש להתרפאת ע"פ הטבע, אלא יסמוך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו, אינו אלא דעת שוטים ועתיד ליתן את הדין, שהרי אמרו כל עיר שאין שם רופא אסור לת"ח לדור בתוכה (סנהדרין יז:) ומחללים שבת במלאכות גמורות בשביל פקוח נפש. ואם כי נמצאו צדיקים שנענו ע"י תפלה בלבד שאני הנהו דנפיש זכותייהו, ואף הם לא סמכו על הנס אם לא שהיה נעשה מאליו ולעולם גם הם היו מבקשים ע"פ הטבע, וכמבואר בש"ס. וע"ע במהרש"א (ב"ב טז: ח"א ד"ה רשב"י).