הליכה באנפלאות (גרביים) רטובות בשבת

בגמ': והא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (כתובות ו, ב).

בגמרא מבואר דין חבית הסתומה בבגד אם מותר לפותחה בשבת או שיש לחשוש בזה מטעם סוחט, ויסוד הנדון הוא אם כיון שאינו מתכווין לסחיטת המשקין ואינו צריך להם הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ויש להתיר זאת, או שמא אפילו פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור.

ובפוסקים דנו בשאלה נפוצה, אדם שנרטבו הגרביים שלו, ובעת שהולך המים נסחטים, אם יש לאוסרו להמשיך ללכת עד שיוריד את הגרביים שהרי הוא סוחט ואף שלא ניחא ליה עכ"פ הוא פסיק רישא, או שמא יש בזה צד היתר.

והנה באיסור סחיטה מבואר בפוסקים שני טעמים לאיסורו א. מלאכת דש שמפרק את המים מתוך הבגד. ב. מלאכת מלבן .

 וכתב בספר מנחת שבת (סי' פ ס"ק קלא, קו"א סק"ז) שמותר לו להמשיך בהליכתו אף שבכך המים נסחטים, מפני שאין במלאכה זו חשיבות מלאכת סחיטה כלל, שהרי מצד מלאכת דש אין בזה שהרי המים הולכים לאיבוד, או שחוזרים ונבלעים בגרב, ומצד מלאכת מלבן אין לאסור שאינו דרך ליבון כלל, והוכיחו כן מהמבואר בר"ן (סוף פרק שמונה שרצים) על נדון סוגיין לגבי הבגד שבתוך החבית שאין בזה מלאכת מלבן כיוון שאין דרך סחיטה בכך שהרי המסוכרייא אינה מתלבנת, ועוד שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה כיון שהמים חוזרים ונבלעים, ועוד שהוא כלאחר יד.

 ועיין בט"ז (סי' שכו סק"ב) שמוכח שם שבדבר שאי אפשר להמנע ממנו לא גזרו רבנן באופנים מסויימים.

 וכן הביא לדינא בספר מאור השבת (ח"ב מכתב לד אות יד) מכתב מבעל המנחת שלמה שיש להתיר בזה, ובספר ארחות שבת (ח"א פי"ג סס"ב) הביא כל זה, אך כתב שמ"מ כשמגיע לביתו ראוי להחמיר ולהחליף גרביים.

 עוד כתב שם (סס"ג) עפ"י הנ"ל ששטיח שנרטב וכאשר דורכים עליו נסחטים ממנו המים על הרצפה וחוזרים ונבלעים בו, מותר מן הדין להלך על גביו באופן שאי אפשר להמנע מזה.