הזיק לחפץ שאינו שוה אלא לבעליו
בגמ': מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן כתובתה, והרי היא תחתיו ומשמשתו, ונמצאו זוממין אין אומרים שישלמו כל כתובתה שרצו להפסידה, אלא טובת הנאת כתובתה (בבא קמא פט, א).
בנתיבות המשפט (סי' קמח סק"א) כתב, שדבר שאינו שווה בעצמו למוכרו וליקח דמים בעדו, רק ששוה לאיש ההוא אין המזיק חייב לשלם.
ראיה לכך הביא ממה שאמרו בסוגיין, מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן כתובתה, והרי היא תחתיו ומשמשתו, ונמצאו זוממין אין אומרים שישלמו כל כתובתה שרצו להפסידה, אלא טובת הנאת כתובתה. אמר אביי, טובת הנאה בכתובה שאשה מוכרת שייך לאשה, שהרי אם היא לבעל יאמרו לה העדים זוממין לאשה, איזה הפסד רצינו לגרום לך, הרי אם היית מוכרת את הכתובה לטובת הנאה הבעל היה לוקח זאת ממך וא"כ לא היתה מפסידה מאומה.
ולכאורה קשה מה בכך שאינה יכולה למכרה משום שהבעל יקח הדמים ממנה, מ"מ האשה יכולה לומר כמו ששוה הספק טובת הנאה אצל מי שרוצה ליקח, שהרי היה משלם על הכתובה סכום כסף מסויים על הצד שהוא יקבל את דמי הכתובה, כמו כן שווה הספק אצלי שהרי יש צד שהיא בעצמה תקבל כסף כתובתה, אם יגרשנה או ימות בעלה, והרי הזקתני הספק הזה, שלגביה היא גם שוה ממון כמו שאדם אחר היה משלם ע"ז, אלא ודאי המזיק דבר שא"א ליקח דמים פטור, ולכן אם היא לא היתה יכולה לקבל דמים ע"ז, פטורים.
ולכאורה משמע מדבריו שאם שבר משקפיים של חבירו, או הזיק חליפה של חבירו שהיא במידה מיוחדת המתאימה ללובש וכדו', שאין הממון הזה שוה למוכרו לאחרים יפטר המזיק משום שזה לא נקרא ממון.
אולם בשו"ת אור לציון (חו"מ סי' ד) האריך להקשות על דבריו, עיי"ש, ועיין בשו"ת אבן ישראל (ח"ח סי' קד) מה שכתב בזה.
