האם עָרֵב מקיים מצות הלוואה
במשנה: המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב. (בבא בתרא קעג, א).
לענין הלואה מצאנו שכל מי שיש לו יכולת להלוות לחברו מחויב להלוות לו, וכן הוא לשון הרמב"ם בספר המצוות (עשה קצז), שצונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו, ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה.
כי מי שנתבזה וכבר גלה פניו לשאול צדקה מידי האנשים אינו מרגיש בצרה כמו האדם שעדיין לא גלה פניו לשאול צדקה מהאנשים שרוצה להעזר וללוות ממון עד שלא יתגלה עניינו ולא יתבזה, והציווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה (שמות כב כד) 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך'.
ויש לדון האם מצוה זו דווקא מעשה הלואת הממון בעצמו, או שכיון שאין המלוה רוצה להלות אלא על ידי הערב, נמצא שהערב קיים מצות הלואה בכך שגרם לחברו לקבל הלואה.
וזה פשוט שכל שמסייע לחברו לקבל הלואה הרי זה דבר גדול ומקיים בזה מצות חסד כפי שכתב החפץ חיים בהקדמתו לאהבת חסד, שחיוב הערבות כלול בכלל הפסוק (דברים כח ט) 'והלכת בדרכיו' שאדם מחויב לעשות כל מיני חסד עם חברו על מנת להידבק בדרכי ד' יתברך. אך אם עניין הערבות נחשב למצוות הלוואה יש לתלות במחלוקת הנתיבות המשפט (סי' עב ס"ק טז) והתומים (שם ס"ק יז), שלדעת הנתיבות המשפט אדם שמשאיל לחברו חפץ כדי שישתמש בו כמשכון אין זה נחשב לו כמצות הלוואה, ולדעת התומים הרי זה נחשב לו כמצות הלוואה, שכתב שבאופן שאין רוצה המלוה להלוות על משכונו של ראובן אלא על משכונו של שמעון, ודאי מקיים שמעון מצוה גמורה שהמציא לעני מעות בהלואה. נמצאנו למדים שהוא הדין לכל המסייע לחברו להשיג הלוואה, לדעת הנתיבות המשפט אין מקיים בזה מצוות הלוואה, ולדעת התומים מקיים בזה מצות הלואה.
ובספר משפט הערב (פ"א אות ג) דן האם האם מותר להימנע מלחתום על ערבות בשל חשש רחוק, ותולה זאת במחלוקת הנזכרת לעיל. שהנה ידוע שאסור לאדם להימנע מלהלוות לחברו מחשש שהשמיטה תשמט חובו, שנאמר (דברים טו ט) 'פן יהיה בלבבך דבר בליעל לאמור קרבה שנת השמיטה' וגו', ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מז) חידש שמכאן יש ללמוד שאסור לעכב נתינת הלוואה בשל חשש רחוק, ולפי זה הוא הדין בנידוננו שלדעת הנתיבות המשפט שסובר שאין בחתימת הערבות מצוות הלוואה מותר לסרב לחתום בשל חשש, ולדעת התומים אסור.
אכן כתב המנחת שלמה שכל מה שהתורה קראה לו 'בליעל' הוא רק מפני שאסור להמנע מעשות חסד בגלל פחד שוא ומדומה, אבל אם חשש קרוב שהלוה ימנע מלפרוע את החוב, ודאי שאין בזה מצוה, כיון שאין זה אלא מתנה ולא הלואה.
וכן כתב הרמב"ם (דעות פ"ה הי"ג) משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה וכו' ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה, וכתב בספר משפט הערב (שם) שדברי הרמב"ם נאמרו באופן שיש חשש קרוב שיגיע לו הפסד, שבאופן כזה אין מצוה בדבר, ואדרבה טוב שירחיק מזה.
