דיני שומרים בחרש ושוטה
מבואר בסוגיין שאין נשבעים על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעים את הקטן, ולמדוהו ממה שנאמר (שמות כב ו) 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור', ואין נתינת קטן כלום. ונחלקו הראשונים במה עוסקת הסוגיא, דעת הרמב"ם (טוען ונטען פ"ה ה"ט, שכירות פ"ב ה"ז) שלא נאמר דין זה אלא בשבועה שעל ידי טענה, כגון על ידי עד אחד שמעיד לטובת הקטן או במודה במקצת, והטעם הוא מפני שתביעת קטן אינה תביעה גמורה וא"כ אין כאן תובע.
אבל אם שמר לקטן וטען שאבד הרי זה נשבע שבועת השומרים, לפי שאינו נשבע מחמת טענה. וכן כתב בשו"ע (חו"מ סי' צו ס"א, סי' שב ס"ב), שקטן שהפקיד כלי אצל גדול או השאיל לו, ואירעו דבר הפוטרו מלשלם רק אם נשבע עליו כפרטי דיני השומרים, נשבע הגדול שבועת השומרים לקטן. והרמ"א כתב שיש חולקים, והיא דעת הראב"ד (שם) שפירש סוגיין בשבועת השומרים. ופירש הרמ"א (סי' צו ס"א) דעתו, שאין נשבעים ליתומים שבועת השומרים שהיא שבועת התורה, ואפילו אם תבעו כשהוא גדול אין נשבעים לו אם הנתינה היתה כשהיה קטן, וכתב שכן נראה עיקר. וכתב בנחל יצחק (חו"מ סי' צו אות ב בהקדמה), שלדעת הראב"ד והרמ"א הוא הדין שאין קטן בכלל דיני שומרים כלל, אף לענין תשלומים.
ודנו הפוסקים בדעת הרמ"א שפסק שקטן פטור משבועת השומרים ואינו בתורת דיני שמירה, מה דינם של חרש ושוטה לענין שבועת השומרים ולענין דיני שמירה, ואם חרש מסר חפץ לשמירה אצל בן דעת ואבד אם חייב השומר בתשלומים. בנחל יצחק (שם) העלה, שחרש ושוטה דינם כקטן לענין חיובי שומרים, כמשמעות הרמ"א (שם ס"ה) שסתם ולא חילק בין חרש ושוטה שנתבארו שם לקטן שכתב בו לעיל שאין נשבעים על טענתו, ואע"פ שאפשר לדון שלא נתמעט קטן אלא משום שנאמר 'איש' וכמבואר בסוגיין, והרי חרש ושוטה בכלל איש הם, מ"מ משמע בסוגיין שחרש ושוטה דינם כקטן, וכמו שכתב רש"י (ד"ה אין) שכיון שבלא דעת הם הרי הם כקטנים.
והקשה (שם ענף ב) מהו טעם הדבר, ובמה נשתנה דין שומרים משאר דיני התורה שבהם נתמעט קטן משום שאינו 'איש', ואילו חרש ושוטה לא נתמעטו בהם כיון שהם בכלל איש. ותירץ, שהוא משום שכתבו התוס' (סוטה יד. ד"ה כדי) שבמקום שטעמו של המקרא אינו מוציא ממשמעות פשט המקרא, דורשים טעמא דקרא. ולכן כאן הבינו חכמים שהטעם שאין דיני שומרים בקטן כשהקטן הוא השומר, הוא משום שקבלת שמירה היא חיוב שהשומר מקבל על עצמו, וקטן אין לו דעת לקבל חיוב שמירה זה, וטעם זה אינו סותר פשטות הכתוב. וכיון שטעם זה שייך גם בחרש ושוטה, אף הם נתמעטו כקטן, ואין בהם דיני שומרים.
ובמנחת חינוך (מצוה נז אות ח) כתב, שחרש ושוטה יש בהם דיני שמירה אף לדעת הראב"ד, ורק בשאלה ושכירות אינם שייכים, משום שאם הם שוכרים או שואלים דבר הרי הם כשוכר ושואל שלא מדעת.
והחרש שהשווהו חז"ל לשוטה שאין בו דעת, היינו שאינו שומע ואינו מדבר, אבל מדבר ואינו שומע אע"פ שגם הוא נקרא לפעמים חרש, הרי הוא כפיקח. וכבר דנו האחרונים בדין חרש בזמננו שלומד לדבר בתנועות והעוויות, או שמלמדים אותו לשמוע בהברות שונות, אם הוא בכלל חרש. ותראה שלענין דיני ממונות יש יותר מקום לדון אותו כבר דעת (פתחי חושן פקדון ושאלה פ"א הערה לו).
