דין דם שנפל לתוך חלב
בגמרא, משלו משל לדין של רבי עקיבא שאמר שמראה לבן אדמדם בנגעים יש בו כמה מראות, וכולם כיין המזוג במים אלא שאחד אדום מחבירו. למה הדבר דומה, לארבעה כוסות של חלב, אחד נפלו לתוכו שתי טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו ארבע טיפין של דם, ואחד נפלו לתוכו שמונה, ואחד נפלו לתוכו שתים עשרה טיפין ויש אומרים שש עשרה טיפין, שכולן מראות לובן הן, אלא שזה למעלה מזה וזה למעלה מזה. והנה הפוסקים דנו בחלב שהיתה בו תערובת דם, אם אפשר לסמוך ולהכריע על סמך מראה הלובן שלו שהדם שבו מועט ביותר ובטל בששים אם לאו.
בשו"ת נחלת שבעה (סי' כ) כתב, שבא לפניו מעשה שהיה ביישוב אחד בשכונתו, בפרה החולבת שיצא ממנה דם עם החלב, והורה המורה שיניח החלב להצטנן, ויפול הדם על שולי הכלי למטה וישאר החלב למעלה, וישפוך החלב וישאר הדם למטה, והחלב מותר. ואמר שהטעם שיכולים להקל כל כך, הוא מפני שאינו דם ממש ואין בו איסור מן התורה, רק מעשה כשפים הוא.
וכתב שם, שהמורה צריך כפרה, שאם הוא אינו מעשה כשפים, א"כ דם גמור הוא שנהיה על ידי איזה חולי, והרבה בהמות מתות מחולי זה, ואף אם הוא מעשה כשפים מכל מקום דם גמור הוא, לפי שאין המכשפים יכולים לברוא דם אלא הם מכניסים דם מהגוף לתוך הכחל, ואם כן דם גמור הוא ויש בו גם סכנה וגם איסור. וכיון שדם גמור הוא ואסור הרי הוא אוסר גם את התערובת, ולכל הפחות צריך שיהיה בחלב ששים כנגד הדם, ומי יוכל לשער כמה דם נתערב בחלב שלא נשקע למטה ונשאר מעורב בין החלב. ועוד, שכמה פעמים נתאדם החלב מחמת הדם והרי זה לאות שאין בחלב ששים כנגד הדם.
ובשו"ת צמח צדק (ליובאוויטש, יו"ד סי' נד) הביא דבריו, וחלק עליו וכתב שאם רואים שמראה חלב זה הוא כשאר מראה חלב אחר של בהמה לבן בתכלית, א"כ ודאי אין בו א' מששים בדם. וגם יכולים להבחין על ידי שיתנו דם במעט חלב, ויהיה הדם אחד מששים בחלב, ויראו שאין החלב לבן כן, ועל כרחך שחלב לבן זה שמראהו כשאר חלב אין בו א' מששים בדם.
עוד כתב, שדם שנתערב בחלב אין צריך שיהיה ששים של היתר כנגד האיסור, אלא צריך רק שלא יהיה בדם בנותן טעם, ואם כן יוכלו לטעום את החלב ולראות שאין בו טעם דם. והביא, שבשו"ת חינוך בית יהודא (סי' לח) אסר כשהחלב נוטה לאדמומית, והוסיף טעם לאיסור, משום שדעת ר"מ (נדה ט.) שדם נעכר ונעשה חלב, וכך היא יצירתו של החלב שבתחילה היה דם והתהפך בהדרגה עד שנעשה חלב, ואם כן כשחלבו חלב מהבהמה וראו שיש בו עדיין קצת מראה אדמומית, הרי זה לאות שטרם נעכר כולו להיות חלב ועדיין דם הוא, ואם כן אסור משום איסור דם, ולא רק משום שמעורב בו דם, אלא משום שכולו דם הוא שעוד לא הושלמה התהפכותו להיות חלב. ובצמח צדק העיר על דבריו, שחכמים שם שהלכה כמותם חלקו על ר"מ וסברו שהחלב אינו נעשה מהדם. אך כתב, שהחוש מראה כדעת ר' מאיר, שהרי רוב המניקות כשפוסקות מלהניק חוזר עליהן וסת הדמים. וראה עוד מה שהאריכו בזה בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' קלו) ושו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' יב).
ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' לח) האריך בזה, וכתב ג"כ כדברי הצ"צ שכל שניכר שנשאר החלב לבן כפי מראיתו הטבעית הרי הוא מותר, ואין חוששים שמא מעורב בחלב עוד דם שלא יהא ששים כנגד כולו, כי אז היה ניכר בחלב שינוי מראה קצת. והוכיח כן ממה שאמרו בסוגייתנו שאם נפלו שתי טיפות דם בכוס חלב ניכר בחלב שינוי מראה וקצת אדמומית, וזהו צבע לבן אדמדם לר"ע, ואם כן כל שלא ניכרת בו אדמומית על כרחך הדם שבו מועט ביותר, ואין החלב אסור בשתיה.
