ברכת ש"ץ על טלית של קהל
בגמרא מבואר שטלית שאולה עד שלושים יום פטורה מן הציצית, וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' יד סעיף ס"ג), והטעם משום שנאמר (דברים כב יא) 'כסותך' ולא של אחרים. אבל אחר שלושים יום חייב מדרבנן, מפני שנראית כשלו. ודעת השלחן ערוך שאם שאלה כשהיא מצוייצת חייב לברך עליה, והטעם מבואר ברא"ש (חולין פ"ח סי' כו), שעל דעת כן השאילה לו שיברך עליה, ואם אינו יכול לברך עליה כיון שאינה שלו, הרי הוא כנותנה לו במתנה על מנת להחזיר כדי שיוכל לברך עליה.
ובמשנה ברורה (סי' יד ס"ק יא) הביא דעת הים של שלמה (חולין פ"ח סי' נג) והט"ז (סק"ד) שסוברים שאין לנו אומדנא שנתן לו במתנה על מנת להחזיר כדי שיוכל לברך, אלא כשנותן לו את הטלית כדי ללבשה עם התפילין, לשם מצוה, והדעת נותנת שנתנה לו על מנת שיקיים בה מצוה ויברך עליה. אבל מי שקיבל טלית כדי ללבשה דרך מלבוש, או כדי לעלות לתורה ולירד לפני התיבה, לא יברך עליה כלום, כיון שלא לשם מצוה נתנו לו הבעלים, ואין אומדנא שנתנה לו במתנה על מנת להחזיר [וגם על עיקר חידוש הרא"ש פקפקו המהרש"ל והט"ז, עיי"ש]. אך דעת המגן אברהם (סק"ו) שבכל אופן יברך על הטלית, גם כשלא קיבלה אלא כדי לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה [ובמחצית השקל העלה טעם הדין בצ"ע, על כל פנים במקום שיש ספק אם צריך לברך, כגון בשואל טלית מצוייצת קודם אור היום כדי לצאת ספק ברכה, שבזה יש אומדנא שאין נותן לו את הטלית במתנה]. ועל כן הביא במשנה ברורה בשם דרך החיים, שטוב יותר שכל המשאיל טלית לחבירו שלא לשם מצוה, יכוין בפירוש שאין דעתו להקנותה לו, ולא יברך עליה.
אך לענין טלית של בית הכנסת, כתב במשנה ברורה שמתחילה קנו אותה הקהל על דעת כן שכל מי שלובש אותה תהיה שלו, ולכן כל המתעטף בה ביום צריך לברך עליה. וכיון שצריך לברך עליה, כתב בביאור הלכה (סי' ח ס"ט ד"ה קודם שיברך) שחייב לבדוק את ציציותיה לראות אם כשרים הם, כיון שמצוי מאוד שהציציות נפסלים ואין משגיחים עליהם.
ובביאור הלכה (סי' יד שם ד"ה שאלה) הביא דעת השערי אפרים, שמי שעולה לתורה ומתעטף בטלית וזמנו בהול ואינו יכול לברך עליה, לא יעטוף בה את ראשו ואז לא יברך, כיון שיש סוברים שאין מברכים על הטלית בלי עיטוף, ויש לצרף לזה עוד סברא לקולא, שכיון שאין כוונתו להתעטף כלל אלא רק ללבוש לבישה של כבוד בעלמא, ועיטוף עראי הוא, אין זה בכלל 'אשר תכסה בה' (דברים כב י), ואינו חייב בברכה. ובביאור הלכה פקפק בסברות אלו, ואף שמביא שגם בבאר היטב (סי' יח סק"ד) מיקל שלא לברך במי שמתעטף משום כבוד הציבור [והעיר בקצות השולחן (סי' ז ס"ק כח) ועוד אחרונים, שבמקור הדין שהוא בדברי חמודות (ציצית סי' א אות ג) מבואר שדבריו הם במי שמתעטף בטלית כדי לומר קדיש יתום שאחר תפילת ערבית, והטעם שלא יברך הוא משום שכבר לילה ואינו זמן ציצית, ואינו משום שלובשו משום כבוד הציבור], מכל מקום מסיק בצריך עיון לדינא.
ובלקט הקמח (החדש, ס"ק יט) כתב ללמד זכות על המתעטפים בטלית של הקהל ואינם מברכים עליה, שכיון שהיום יש לכל אחד טלית שלו, אם כן כשלוקח טלית של הקהל הרי הוא מגלה דעתו שאינו רוצה לקנותה כיון שאינו רוצה לברך, וכיון שאינו רוצה לקנותה אינו זוכה בה ואינה אלא טלית שאולה שאין צריך לברך עליה. ועצה זו מועלת אם נאמר שהקהל קונים את הטלית על דעת כן שכל המתעטף בה יקנה אותה, אבל אם נאמר שהקהל קונים את הטלית עבור כל הקהל, והיא טלית שכולם שותפים בה, לא יועיל מה שאינו מתכוין לקנות את הטלית בשעה שהולך להתעטף בה, שהרי היא כבר שלו קודם לכן. אך בהליכות שלמה (תפילה עמוד לב) צידד בעל מנחת שלמה שאין לומר שהטלית שייכת לכל הקהל כטלית של שותפים, כיון שאין לכל אחד מהקהל שוה פרוטה בטלית, ומבואר ברש"י (סוכה כז: ד"ה כל האזרח) שאין דין 'שלו' בשותפות שלכל אחד מהשותפים אין שוה פרוטה, [והביאור בזה אינו משום שאין דין ממון או בעלות בפחות משוה פרוטה, אלא משום שרק כשיש לשותף שוה פרוטה בשותפות חשוב הוא כאילו הכל שלו]. ואם כן יש תקנה למי שאינו רוצה לברך, שיכוין שלא לזכות בטלית. [וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סוף סי' רלד) שכתב, בענין טלית נהוג עלמא שהנוטל טלית בית הכנסת אינו מברך עליו, וכן נוטה דעתי העניה].
