ברכה בכינוי 'רחום' ושאר כינויים - בריך רחמנא דהאי פיתא
כתב באשל אברהם (בוטשאטש, או"ח סי' רט ס"ג) בביאור מה שהמברך ואומר 'בריך רחמנא מריה דהאי פיתא' יצא בדיעבד ידי חובת ברכה (שו"ע או"ח סי' קסז ס"י), ולענין ברכה לבטלה אין איסור באומר 'רחמנא' ואינו מפרש את השם, שחלוקים דיני ברכות מדיני הוצאת שם שמים לבטלה בעיקר גדרם. איסור הוצאת שם שמים לבטלה נלמד (ברכות לג.) ממה שנאמר (שמות כ ו) 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא', וממה שנאמר בפסוק זה בפירוש שם הוי"ה, לומדים שעיקר האיסור הוא בו, ותיבת 'את' שהיא לשון ריבוי, מלמדת לרבות גם שם אדנות ושאר השמות הקדושים שאינם נמחקים.
אבל כינויים אין לנו לרבות משום תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת (יומא פ.), ואין לנו להרבות כי אם מה שהוא בגדר שם, והיינו שמות הקדושים שאינם נמחקים. מה שאין כן לענין ברכות, הנלמדות (ברכות כא., ירושלמי ברכות פ"ז ה"א) ממה שנאמר (דברים ח י) 'וברכת את ה", הרי 'את' מרבה כל מה שבכלל כוונת הוראת ברכה לגבי השי"ת, ויש בכלל זה כל הכינויים וכל הלשונות כל מה שמיוחד להורות על השי"ת [וזהו הטעם שאם אמר 'בריך רחמנא מריה דהאי פיתא' יצא ידי חובתו, כיון שכינוי 'רחמנא' מיוחד לקב"ה בבבל, וכמו שביאר בשו"ע הרב (סי' קסז סי"ג)]. וחידש האשל אברהם, שהוא הדין לכל כינוי המיוחד לו, ואף על פי שאינו חשוב שם שמים לענין איסור הוצאת שם שמים לבטלה.
וכתב בדבר יהושע (שו"ת, ח"ג סי' מט) שעל פי יסוד זה שכל שם המיוחד לקב"ה נעשה ככינויים לענין ברכה, יש ליישב דברי רבינו יונה שהובאו לעיל, שכתב שגם הצדיק נקרא 'חנון ורחום', והרי בסוגיין מבואר שהנשבע בחנון ורחום חלה שבועתו, ככל הנשבע בה', שכיון שאין אחר הנקרא חנון ורחום ודאי נשבע בקב"ה שהוא חנון ורחום. ותירץ על פי האמור, שבאדם אם אומרים עליו שהוא רחום וחנון צריכים לומר שזה האדם הוא רחום וחנון, אבל לקרותו סתם בשם רחום וחנון לא יתכן, שהרי אין שמו כך אלא מדתו כך, ובשביל מדתו בלבד אין דרך לעשותו שם. משא"כ בהקב"ה שרגילים לקרותו בשם חנון ורחום סתם, מבלי לומר הקב"ה זה שהוא רחום וחנון, וכיון שקורין לו סתם רחום וחנון נעשה שם מיוחד להקב"ה בפי הבריות, וכן כל הכינויים, ולכן הנשבע בהם נשבע בה', כיון שהם מיוחדים רק לו כשם ולא כתואר מדה בלבד. וזה כדברי האשל אברהם שלענין ברכה מספיק לברך באזכרת הכינויים, שמאחר שאנו קוראים להקב"ה סתם בשם אלו הכינויים, הרי הם דומים לשם 'רחמנא' שמועיל בברכה משום שהורגלו לקרות להקב"ה בשם זה בבבל ונעשה שם מיוחד להקב"ה בעצמותו ולא רק שם למדותיו, והוא הדין בכל הכינויים שנעשו שם לעצמותו של הקב"ה ולא רק למדותיו, והרי זו ברכה בהזכרתם.
