אמירת שקר כדי להציל ממונו מיד עושקו
בגמ': בן בג בג אומר, אל תיכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל (בבא קמא כח, א).
בסוגיין, בן בג בג אומר, אל תיכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל. וכן הוא בירושלמי (סנהדרין פ"ח ה"ג), בן בג בג אומר לא תגנוב את שלך מאחר הגנב, שלא תיראה גונב.
וכתב בשער משפט (סי' שמח סק"א) בשם הסמ"ק בשם רבינו יונה, שדברי בן בג בג אינם רק בגדר עצה טובה, אלא איסור הם, שאסור לאדם לגנוב את שלו מאחרי הגנב כדי שלא יראה כגנב, והלכה כבן בג בג, ותמה על שהשמיטו הרמב"ם והטוש"ע דין זה.
ובמנחת חינוך (מצוה רכד) כתב, שהרמב"ם והחינוך השמיטו ברייתא זו של בן בג בג, ואפשר שדעתם שמכיון שבלשון יחיד נשנית, נראה שרבים חולקים עליה ולכן לא פסקו כן. אך הסמ"ג (ל"ת קנה) הביא דין זה, ונראה שסובר שהוא מן התורה.
ובתורת חיים (ב"ק כז:) כתב, שברייתא זו של בן בג בג עוסקת כשאין לו הפסד בינתיים ממה שהחפץ שלו שוהה בבית חבירו, מה שאין כן כשיש לו הפסד, אינו נראה כגנב שצריך להיכנס שלא ברשות כדי להציל את שלו, ועוד כתב שדברי בן בג בג אינם אלא בדרך עצה טובה ושלא כרבינו יונה הנ"ל. ובאמרי בינה (חו"מ דיני דיינים סי' ט) הביא ראיה לדבריו, וכתב שלכן השמיטוהו הרמב"ם והטוש"ע.
בפסקי הריא"ז (ברכות פ"א ה"ב אות ו) כתב, מי שהיה האריס שלו חשוד שגונב מממונו ונוטל יותר מחלקו, אינו רשאי ליטול ממנו כלום, אלא נותן לו כל חלקו משלם, שאין אדם רשאי ליטול מממון חבירו אלא על פי בית דין. אבל אם היה חברו אלם ונוטל משלו באונס, רשאי להתנהג בו בדרך מרמה כדי להציל את שלו, שנאמר (שמואל ב' כבכ ז) 'ועם עקש תתפל', וכמו שאמר יעקב לרחל אחיו אני ברמאות, שגם לצדיקים מותר להתנהג בכגון זה ברמאות (וראה לשון הריטב"א והמאירי בבא בתרא קכג.).
וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג חו"מ סי' ה), שכל מחלוקת הפוסקים בזה אם מותר לאדם להיכנס לבית חבירו כדי להציל ממנו את ממונו, אינה אלא כשאותו גנב אינו אדם רמאי, אבל אם רמאי הוא וגבר אלים שאי אפשר להוציא ממנו הממון בגלוי, כולם מודים שיכול לעשות תחבולות בערמה כדי להציל את ממונו.
וכן ביאר בעל הברכת שמעון (קובץ זרע ברך עמ' תסו) את דברי הפני יהושע (כתובות כח.) שכתב, שאם אדם הוציא שטר מזויף שפלוני לוה ממנו מעות, מותר לנתבע לכתוב שובר מזויף שכתוב בו שפרע, וכתב בהגהות ברוך טעם על ההפלאה (כתובות שם) שאין הדבר נחשב לחציפות כשמראה שובר מזויף שנאמר 'עם עיקש תתפל', עיי"ש. וקשה שבתשובת הרשב"א (ח"ג סי' פא) מתבאר שאסור לעשות דבר שקר כדי להוציא מחבירו את ממונו שהוא חייב לו בדין. וביאר בעל הברכת שמעון שזהו חילוק הדינים, שאם האדם שכנגדו אינו מתנהג ברמאות אסור לשקר לדעת הרשב"א גם אם בא להוציא את ממונו בדין, אבל אם האדם שכנגדו אף הוא מתנהג ברמאות מותר לשקר כדי להציל את ממונו, מדין 'עם עיקש תתפל'.
