אם ר"ח נקרא מועד ואם יש בו חיוב סעודה
כתב הטור (או"ח סי' תיט), מצוה להרבות בסעודת ר"ח, שכן בירושלמי (מגילה פ"א ה"ד) נמנית סעודת ראש חודש יחד עם סעודת פורים, ומשמע שהיא חשובה מצוה כמו סעודת פורים. ועוד, שהוקש ראש חודש למועד בתורה, שנאמר (במדבר י י) 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם'. ועוד, נאמר (שמואל א' כ כט) אצל דוד 'כי זבח משפחה לנו', ואותו היום ראש חודש היה שנאמר (שם פסוק כז) 'ויהי ממחרת החדש'.
ועוד הביא שמבואר בפסיקתא, כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד ר"ה חוץ ממה שמוציא בשבתות ויו"ט ור"ח וחוש"מ ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן, שאם מוסיף מוסיפין לו ואם פוחת פוחתין לו.
הרי שסעודת ר"ח היא בכלל סעודות המצוה שאינן בכלל חשבון המזונות. וכן פסק בשו"ע (שם) שמצוה להרבות בסעודת ר"ח.
והנה בסוגייתנו מבואר שראש חודש נקרא מועד, ולכן הוא בכלל כל המועדים שהוקשו זה לזה. וכתב בחקרי לב (או"ח סוף סי' פז), שיש להקשות על זה שהרי מהפסוק שנאמר 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם', נראה שראש חודש אינו בכלל מועד, שהרי הוצרך הכתוב למנותו לבדו. ותירץ, על פי מה שכתוב בספרי (זוטא י י) על פסוק זה, 'מועדיכם' אלו התמידים, כשאמר 'ומועדיכם' ריבה כל תמיד ותמיד. ונמצא שאין כוונת הפסוק לכלול את כל הנקרא בשם מועד אלא את התמידים, ולכן נמנה ראש חודש לבדו, אף על פי שגם הוא בכלל מועד. והביא את דברי הטור הנ"ל שכתב שראש חודש הוקש למועד בפסוק זה. והקשה, למה לו לומר שראש חודש הוקש למועד, הרי בסוגייתנו ובמסכת ערכין (י:) מפורש יותר מזה, שראש חודש עצמו נקרא מועד.
והחיד"א (פתח עינים ערכין י:) הביא את דבריו, וכתב שמה שאמרו במסכת ערכין שראש חודש נקרא מועד אין הכוונה בזה שיש לו דין מועד, אלא שבצד מה הוא נקרא מועד, ולכן הוצרך הכתוב למנותו בפני עצמו בפסוק 'וביום שמחתכם'. והטור העדיף ללמוד מן ההיקש, לפי שממנו יש ללמוד בבירור גדרו של יום שיש לנהוג בו שמחה כיו"ט, וכיון שהותר במלאכה ע"כ הוקש על כל פנים לשמחה ולסעודה.
וחזר החקרי לב וכתב בקונטרס כונן לחקר (נדפס בחק"ל יו"ד סוף ח"ב, דף שטז.) והשיג על החיד"א, שהרי בסוגייתנו מפורש שראש חודש נקרא מועד בלשון התורה, עד שהוקש לכל המועדים מחמת כן. ועל מה שכתב החיד"א שהטור העדיף ללמוד מן ההיקש, תמה, שאין לנו לבדות היקש או דרש שלא נזכר בש"ס, וביותר תמוה להניח הלימוד המפורש בש"ס בסוגייתנו, ולדרוש היקש מעצמו. וראה במה שמובא להלן מדברי הרי"ט ווייל ביישוב דעת רבינו ירוחם, שסוגייתנו היא רק בזמן שבית המקדש קיים ומקריבים קרבנות בראש חודש, ולפי דבריו מיושבים גם דברי הטור, שהוצרך למקור אחר ללמוד שראש חודש נקרא מועד, ולא יכל ללמוד כן מסוגייתנו, כיון שדברי הטור הם גם בזמן הזה שאין קרבנות (פירות תאנה בסוגייתנו).
וכתב בערוך השולחן (או"ח סי' תיט ס"ב), שהיא תמיהה גדולה למה לא נהגו אצלנו כלל בסעודת ר"ח, וכל שכן כשחל ר"ח בשבת שאין עושין סעודה ביום ראשון. וכתב, ששמא נקטו העולם שכיון שבש"ס שלנו אין זכרון לזה, שהפסיקתא שמנתה ר"ח יחד עם ההוצאות של שבתות ויו"ט אינה בש"ס שלנו (ביצה טז.), שכן שם לא נמנתה סעודת ר"ח, וגם הב"י דחה שאר ראיות הטור. ומכל מקום נכון לחוש לדברי הטור ולהרבות בסעודת ר"ח, אבל מה נעשה שיד הזמן קשתה עלינו, ומ"מ המהדרים מוסיפים איזה מאכל בר"ח, וכן בשבת ר"ח מוסיפים תבשיל לכבוד ר"ח.
אמנם בטעמי המנהגים (ליקוטים ענייני ר"ח) כתב בשם הרב הצדיק הקדוש מלובלין, שלכן עשה בשו"ע סימן בפני עצמו להלכה זו של סעודת ר"ח, וכן את סי' ש על חיוב אכילת מלוה מלכה, כדי שסעודות אלו תהיינה חשובות בעיני העולם. וכן כתב בחידושי הרי"ם על התורה (שבת, עמוד שכד). ובשם כמה צדיקים מובא שהמליצו על מה שנאמר (מלכים א' יח, כא) 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים', זכר לשני הסימנים בשו"ע שאין בהם אלא סעיף אחד, סעודת ראש חודש וסעודת מלוה מלכה, שאנשים דשים בעקביהם.
