אם יש מצוה לתת נבילה לגר
נאמר בתורה בענין מליקת חטאת העוף (ויקרא ה ח) 'ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל'.
ופירשו חכמים שאסור להבדיל את ראש העוף מגופו בחטאת העוף, ואם הבדיל פסל את הקרבן ולוקה על לאו זה, וכן פסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ז ה"ו).
אך בסוגייתנו הובאה דעת ר' אלעזר ב"ר שמעון שסובר שאפשר להבדיל בחטאת העוף, ומה שנאמר 'לא יבדיל' פירושו שאין צריך להבדיל, אבל אם רוצה להבדיל הרשות בידו.
וכתבו התוספות (סו. ד"ה אלא), שבכל מקום שכתוב בתורה לא תעשה, פשוט שהכוונה היא שאסור לעשות כן, ולא שאינו צריך לעשות כן, אבל כאן סובר ר' אלעזר ב"ר שמעון שפירוש הפסוק הוא שאינו צריך להבדיל, כיון שהיה מקום מסברא לומר שצריך להבדיל כיון שצריך לדם, ולכן יש לפרש את כוונת הכתוב שבא לומר רק שאינו צריך להבדיל אבל הרשות בידו להבדיל אם רוצה.
והוא הדין לכל מקום שבו מסברא היה מקום לומר שחייב לעשות דבר מסוים, ובא הכתוב לומר שלא יעשה כן, יש לפרש כוונת הכתוב לומר שאין צריך לעשות, ואין מפרשים אותו ללאו, דהיינו שאסור לו לעשות.
על פי יסוד זה כתב בשואל ומשיב (שו"ת קמא ח"ג סי' כ) ליישב דעת רוב מוני המצוות שלא מנו מצוה לתת נבילה לגר ולמכור אותה לנכרי, שהרי כתוב (דברים יד כא) 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי', וכמו שמנה הר"ש אבן גבירול באזהרותיו (אות עז) . והרשב"ץ בזוהר הרקיע (אות עז) חלק על הר"ש אבן גבירול, וכתב שאין בזה מצוה כלל, אלא רק להקדים נתינה לגר למכירה לנכרי. [כמו שמנה הסמ"ק (מצוה רמ) מצוה לתת נבילה לגר תושב, שנאמר 'לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה', ואמרו חכמים להקדים נתינה לגר למכירה לנכרי]. וצריך טעם למה לא מנו מוני המצוות מצוה זו לתת הנבילה לגר.
וכתב בשואל ומשיב לבאר על פי יסוד התוספות הנזכר, שבכל מקום שיש מקום מסברא לומר שצריך לעשות דבר מה, וכתוב בתורה שלא לעשותו, מבארים כוונת הכתוב שאין צריך לעשותו, ולא שיש איסור לאו במעשה זה. ונראה שהוא הדין להיפך, שבמקום שיש מקום מסברא לומר שאסור לעשות דבר מה, וכתוב בתורה לעשותו, יש לבאר כוונת הכתוב שמותר לעשותו, ולא שיש מצות עשה במעשה זה. ומטעם זה פירשו הראשונים שאין מצוה בנתינת הנבילה לגר, משום שהיה מקום מסברא לומר שאסור לתת נבילה לגר תושב, והוצרך הכתוב לחדש שמותר לתת לו אותה, ואם כן אין כוונת הכתוב לצוות לתת לו הנבילה אלא להתיר את הנתינה בלבד.
והגרי"פ פערלא (במבוא לביאורו לסה"מ לרס"ג סי' ו) דן בזה, והביא שדעת הבה"ג וכן משמע מהמכילתא ומפירש"י כדעת הר"ש אבן גבירול למנות נתינת הנבילה לגר במנין המצוות, והראב"ע כבר חולק עליהם במה שכתב ביסוד מורא (שער ב פי"ד) שיש שהכניסו במצוות מה שהוא רשות, כמו 'לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי', וכן מה שנאמר בבשר טריפה (שמות כב ל) 'לכלב תשליכון אותו'. וחלק וכתב שכוונת הכתוב היא ליתן טעם על מה שכתוב בתחילת הפסוק 'ואנשי קודש תהיון לי', שבשר שנטרף איננו למאכלך רק לכלב השומר צאנך תשליכנו, וכוונתו לומר שאין נתינת נבילה לגר וטריפה לכלב מצוה, אלא רשות, וכוונת התורה לחדש שלא תאמר שאסורים בהנאה ואסור להשליכם לכלבו השומר צאנו שפרנסתו מוטלת עליו ונהנה בכך, וכן אסור לתתם לגר, אבל לעולם אין מצוה בדבר.
והמהר"ל בגור אריה (משפטים כב כד) פירש הכתוב, שהמצוה לתת נבילה לגר היא בגר תושב עני, והטעם שצריך לתת לו הנבילה היא משום שמצוה להחיותו, והוא מכלל מצות צדקה.
