אדם שהוציא לעז על חבירו בשקר אם נפסל לעדות
בגמ': א"ל כלך מלשון הרע הזה וכו'. (בבא בתרא קסד, ב).
בשו"ת בשמים ראש (סי' כח) כתב לדון באדם שהוציא לעז על איש אחד שגנב בברצלונא לפני שנה, וכשתפסוהו והביאוהו לבית דין, לא ידע האדם שהוציא את הלעז,
היכן גנב אותו פלוני, וגם נתפרסם הדבר שלא היה כלל בכל אותה שנה בברצלונא, ונמצא שעשה רעה גדולה במה שהוציא לעז זה, והשואל היה סבור שלכך יש לפסלו לעדות, ומכל מקום יהיה כשר לעדות אשה במסיח לפי תמו.
והשיב, שאין לפסלו לעדות מחמת דבריו הללו, שאם באנו לפסול לעדות את בעלי לשון הרע ואת המטילים מום ודופי באנשים אחרים, אם כן לא מצינו איש מישראל שיהיה כשר לעדות, ודברי לשון הרע שגורים הם בפי הבריות ההדיוטות ונעשה להם כהיתר. ודווקא עד שבא להעיד שקר בבית דין ועבר על 'לא תענה' הרי הוא נפסל לעדות. ועוד כתב לענין מסיח לפי תומו, שכל שהוחזק לדבר סרה על חבירו ובדבר העתיד להתפרסם בקל, אפשר שאינו נאמן כשמסיח לפי תומו. וכתב שיש לומר שבפעם אחת שדיבר סרה על חבירו, ייפסל מלהיות נאמן על מה שמסיח לפי תומו. וראה בהגהות כסא דהרסנא שדן בדברי הבשמים ראש.
