תלמיד בכתה שהיה מהחלשים ביותר, התחיל להחזיר מבחנים עם ציונים גבוהים, מה גרם למהפך?!
לאחר מחשבה הסיק המלמד את המסקנא המתבקשת שהילד העתיק לעצמו תשובות מתלמיד אחר, המלמד החליט לבדוק הדבר, בשבוע הבא כאשר חילק את הבחינה הסתכל ובדק אחר התלמיד הלז, הוא ציפה לראות אותו כשהוא פונה לצדדים אך למרבה הפתעתו ראה את התלמיד יושב וכותב במרץ ובחשק בלא הפסקה.
תוך זמן קצר קם הלה ממקומו והחזיר לו את הבחינה כשהוא כתובה במלואה, המלמד בדק את התשובות וראה אותן ברורות וטובות, משיב כהלכה, אילולא ראה בעצמו את הכותב היה משייך את התשובות לגאון שבחבורה...
שח הגאון רבי מאיר צוויבל שליט"א: סיפר לי ידידי מעשה נפלא אשר בו יש ללמד מוסר השכל בכמה ענינים חשובים, וכך היה מעשה: ידידי הלז משמש מזה שנים כמלמד באחד הכיתות הגבוהות בתלמוד תורה מסוים, כדרך העולם יש לו בכל שנה תלמידים מכל הסוגים, יש שזכו לראש חזק ובכשרונות ברוכים, ולעומתם ישנם את חלושי ההבנה שצריך לבאר להם כל דבר בהמחשות ובציורים, וביניהם ישנם את הבינונים.
והנה בתחלת שנת הלימודים בהאי שתא קיבל תלמיד מיוחד ביותר, הלה היה מבקש גדול, בעל מידות טובות ומתמיד עצום, אך כגודל התמדתו כך חולשת כשרונותיו, כמה שהתייגע ללמוד ולחזור הצליח בקושי להבין את דברי הגמרא, וגם זאת רק אחר שהמלמד הסביר לו במתינות כמה פעמים והמחיש לו בציורים ובאופנים שונים, אולם גם כשכבר זכה להבין את הגמרא לא נתקיים לימודו בידו, וכצל עובר פרחו מראשו כל ההסברים וכל הציורים. ובשעת הבחינה בכתב כאשר כולם השיבו בברירות, החזיר הוא את הבחינה כשהוא מלא למחצה לשליש ולרביע.
בכל שבוע נשנה המחזה הזאת, הילד יושב ולומד ומתאמץ ואינו מצליח לקצור את פירות עמלו, המלמד ניסה להתחשב בו ככל יכלתו אך עם כל הרצון הטוב לא הגיע לכדי מחצית מן התלמידים האחרים, במקום זאת חיזקו בדברים וחזר בפניו תמיד שבשמים אין מחשבים את הידיעות, אלא את העמל והיגיעה שהשקיעו בלימוד, ולפום צערא אגרא, וכו' וכו', אך גם הוא ייחל והתפלל תמיד שכבר יפתחו לו לתלמיד שערי בינה בתורה ויזכה לראות סימן ברכה בלימודו.
והנה כמה שבועות לאחר פסח כאשר בדק המלמד את הבחינות החדשות ראה לפליאתו שהבחינה של אותו תלמיד מלאה בתשובות, מה שלא קרה מתחילת השנה, בתחילה היה בטוח שמדובר בתשובות בעלמא אך כאשר בדק את התשובות נוכח לראות שהתשובות ברורות וטובות, כתובות בבהירות דבר דבור על אפניו, הוא בדק פעם ופעמיים אם לא טעה ולקח בחינה של תלמיד אחר, אך לא, הבחינה היא של אותו תלמיד.
לאחר מחשבה הסיק המלמד את המסקנא המתבקשת שהילד העתיק לעצמו תשובות מתלמיד אחר, המלמד החליט לבדוק הדבר, בשבוע הבא כאשר חילק את הבחינה הסתכל ובדק אחר התלמיד הלז, הוא ציפה לראות אותו כשהוא פונה לצדדים אך למרבה הפתעתו ראה את התלמיד יושב וכותב במרץ ובחשק בלא הפסקה, תוך זמן קצר קם הלה ממקומו והחזיר לו את הבחינה כשהוא כתובה במלואה, המלמד בדק את התשובות וראה אותן ברורות וטובות, משיב כהלכה, אילולא ראה בעצמו את הכותב היה משייך את התשובות לגאון שבחבורה.
הפליאה התעצמה מרגע לרגע, כיצד אירע המהפך הזה, ממש מן הקצה אל הקצה, מן החלוש שבכתה לחריף שבחבורה, כמה ימים הסתובב המלמד כשהפליאה מנקרת במוחו עד שהחליט לשאול את פי התלמיד בעצמו, בהזדמנות הראויה קרא המלמד את הילד לחדרו ונכנס עמו בדברים על דא ועל הא, לבסוף שאל לו את השאלה הבוערת: 'ראיתי לאחרונה שברוך ה' אתה מחזיר בחינות מלאות וטובות ותשובותיך מיוחדות במינן, גם בלימוד ניכר שיפור לטובה ואתה מגלה הבנה בהירה ועמוקה, אמור נא לי שמא אתה יודע כיצד אירע שינוי מופלג כזה, בזכות מה זכית לדבר זה?'.
השיב התלמיד בתמימות: 'בטרם יצאנו לבין הזמנים של פסח דיבר המלמד על הענין של שמירת עינים, ואמר שאם האדם עומד בנסיון ושומר על עיניו אזי הוא חשוב מאוד בשמים ויכול לפעול בתפילתו מה שהוא רוצה, והנה נגד המקום שאני עומד ומחכה תמיד לבאס (=אוטובוס) ישנו בית ספר של גויים, ולאחר ששמעתי את דברי המלמד התחלתי לשמור על עיני בכל עוז ולהשגיח שלא להכשל אפילו בטעות, ובד בבד התפללתי אל ה' יתברך שיאיר את עיני בתורתו ויתן לי לב מבין להבין ולזכור את מה שאני לומד, ואכן מאז אני זוכה להבין את הגמרא בקלות ובמהירות וגם נחקקים הם על לוח לבי לזכרון תמיד ואני רואה סימן ברכה בלימודי...' ע"כ המעשה.
