ראשוני היהודים שהבחינו בפורעים הפיצו במהירות את השמועה, והפחד היה נורא. הכל הסתגרו בבתים, הזיזו שולחנות וגררו רהיטים כבדים אל דלת הכניסה ע"מ לחסום את דרכם של הפורעים...

"השם יהיה בעזרי", מלמלו שפתיו בל הרף. הוא טיפס לקומה השלישית בבניין, עמד ליד חלון צר בחדר המדרגות שהשקיף על פני הרחוב, וכצלף מומחה כיוון את נשקו לעבר התהלוכה המתקדמת והתחיל לירות צרורות של כדורים לעבר ההמון המשולהב. הוא הצליח בחסדי ה' לפגוע פגיעה מדוייקת בשייח' המוסלמי, שהיה שונא יהודים מושבע ושליווה אישית את התהלוכה. הוא הצליח גם להרוג בזה אחר זה חמישה ערבים שצעדו ליד השייח', אשר צנחו תחתיהם מתבוססים בדמם, כן יאבדו כל אויביך ה'.

בהלה נוראה אחזה בהמוני המוסלמים, כאשר נוכחו בבעתה כיצד נהרגו הטובים שבחבריהם. הם החלו לזעוק בהיסטריה ונמלטו מהמקום כשהם חוששים לגורלם...

בעבר הלא רחוק, לפני כמאה שנה, היה קיים יישוב יהודי מפואר בחברון עיה"ק, סמוך למערת המכפלה.

גרו שם יהודים יראי שמיים, שבכל עת היו שופכים את צקון ליבם בפני האבות הקדושים, ע"מ שיבקשו רחמים מלפני כיסא הכבוד.

הסיפור אירע בשנת תרפ"ט, לפני 83 שנה. מנחם, מספר הסיפור, היה אז ילד קטן והתגורר בירושלים. דודו - אח של אביו - היה מראשי הקהילה היהודית בחברון, בה התגורר.

וכך סיפר מנחם: יום אחד נערכה חתונה משפחתית בירושלים, ודודי ר' יוסף, הגיע במיוחד מחברון להשתתף בה. החתונה נערכה ביום חמישי בערב והסתיימה קרוב לחצות לילה. היות שהשעה היתה מאוחרת, נשאר הדוד ללון בביתנו בירושלים, כשבכוונתו לחזור לשבת בחברון.

באותם ימים, לא היו שיירות מצויות בין ירושלים לחברון. בכדי להגיע מירושלים לחברון, היו צריכים להשתמש בשירותיו של אוטובוס ערבי, שתחנת המוצא שלו היתה בשער שכם אשר בעיר העתיקה בירושלים. באותם ימים היהודים התהלכו בחופשיות באיזורים בהם התגוררו ערבים, והיו נעזרים בהם. שני אוטובוסים בלבד היו יוצאים ביום שישי מירושלים לחברון: אחד לפני הצהריים והשני בשעות אחר הצהריים.

הדוד יוסף הגיע לתחנה כחצי שעה לפני המועד הנקוב, כשבכוונתו לנסוע באוטובוס של לפני הצהריים. הוא המתין בתחנה זמן רב, אך האוטובוס בושש לבוא. בירור קצר העלה כי בשל בעיה טכנית, ייצא באותו יום רק האוטובוס השני של אחר הצהריים.

כששמע זאת ר' יוסף הצטער מאד והיה אובד עצות. מאז ומתמיד נהג שלא לצאת לנסיעה מחוץ לעיר ביום שישי בשעות אחר הצהריים, והוא לא רצה לשנות ממנהגו, על אף שזה היה בקיץ, כשימי שישי ארוכים דיים. הוא ראה בכך נסיון מהשמיים, והחליט לשמור על מנהגו.

בלית ברירה הוא חזר על עקבותיו. קיבלנו אותו בשמחה לשבת, אך הוא דאג לבני ביתו שבוודאי מחכים לו ודואגים לשלומו.

באותם ימים עדיין לא היה טלפון בבתים, אך ר' יוסף ניגש שוב לתחנה שבשער שכם, וביקש מיהודי אחד שנסע לחברון, שיודיע לבני משפחתו שבנסיבות שאינן תלויות בו הוא שובת בירושלים.

ִ באותו יום שישי, בצהרי היום, נערכת תיפלתם של המוסלמים במסגד 'אל אקצה' הסמוך להר הבית.

השייח' הערבי שנאם בפניהם נאום רווי שנאה ושטנה, הסית את ההמונים נגד היהודים והלהיב אותם לצאת ל'ג'יהאד' (מלחמת "קודש" ביהודים) ולשפוך דם.

ההמון המשולהב שסיים את התפלה - יצא בתהלוכה מאורגנת לכיוון שער שכם, כשבידיהם גרזנים, סכינים וכלים חדים מכל הבא ליד, ובאותה שעה הגיעו הרבה כלים לידיים שלהם...

מטרתם היתה לשפוך דם יהודי, רחמנא ליצלן. "איטבח אל יאהוד!", זעקו המוסלמים כשתאוות רצח ניכרת בעיני השטן שלהם. הם התקדמו לכיוון שכונת 'מאה שערים'. ראשוני היהודים שהבחינו בפורעים הפיצו במהירות את השמועה המבהילה מפה לאוזן, והפחד היה נורא. הסוחרים מיהרו לנעול את חנויותיהם ולברוח כל עוד רוחם בם לבתיהם. הכל הסתגרו בבתים, הזיזו שולחנות וגררו רהיטים כבדים אל דלת הכניסה ע"מ לחסום את דרכם של הפורעים.

אך בזה לא היה די. היה צורך להתכונן גם למקרה שהפורעים יפרצו לבתים בכח. כלי נשק לא היו בידיהם ולכן הם אלתרו אמצעי הגנה מכל הבא ליד: הקצבים ומוכרי הדגים נטלו עימם את סכיניהם החדות, והיו שהכינו שמן רותח בתוספת מסמרים שיהיה ניתן לשפוך על הפורעים. הם התפללו שלא יצטרכו לזה.

את המתח היה ניתן לחתוך בסכין.

ר' אייזיק היה אחד מתושביה הוותיקים של 'מאה שערים'. הוא היה נוהג תמיד לסיים מוקדם את ההכנות לשבת, ואת השעות שנותרו היה מנצל ללימוד ולאמירת 'שיר השירים'. באותו יום שישי, ישב וקרא 'שניים מקרא ואחד תרגום' כדרכו, בנחת ועם טעמי המקרא, כשהוא מעיין גם בפירוש רש"י.

לפתע שמע את קול ההמון המוסת והבין לחרדתו את המצב. הוא נזכר כי בביתו יש 'מאוייזער' - אקדח גרמני אוטומטי שהיה ברשותו מעת שערק מהצבא הפולני. אקדח זה היה נחשב למשוכלל מאוד במושגי הימים ההם.

"אני חייב להציל את המצב", זעק במר נפשו. בני ביתו ניסו לעצור בעדו, אך לא הצליחו. הוא התחפש במהירות כדי שלא יכירוהו, נטל עימו את ה'מאוייזער', יצא בריצה לשכונת 'מוסררה' ('מורשה' כיום, בגבולה ממוקם בין-היתר בנין עיריית ירושלים) הממוקמת בפאתי שכונת 'מאה שערים' על גבול 'שער שכם' והסתתר שם בתוך בניין.

"השם יהיה בעזרי", מלמלו שפתיו בל הרף. הוא טיפס לקומה השלישית בבניין, עמד ליד חלון צר בחדר המדרגות שהשקיף על פני הרחוב, וכצלף מומחה כיוון את נשקו לעבר התהלוכה המתקדמת והתחיל לירות צרורות של כדורים לעבר ההמון המשולהב. הוא הצליח בחסדי ה' לפגוע פגיעה מדוייקת בשייח' המוסלמי, שהיה שונא יהודים מושבע ושליווה אישית את התהלוכה. הוא הצליח גם להרוג בזה אחר זה חמישה ערבים שצעדו ליד השייח', אשר צנחו תחתיהם מתבוססים בדמם, כן יאבדו כל אויביך ה'.

בהלה נוראה אחזה בהמוני המוסלמים, כאשר נוכחו בבעתה כיצד נהרגו הטובים שבחבריהם. הם החלו לזעוק בהיסטריה ונמלטו מהמקום כשהם חוששים לגורלם. תוך דקות ספורות התפזר ההמון לכל עבר, כשהוא אחוז בהלה.

הסכנה האיומה שאיימה על יהודי 'מאה שערים' חלפה, והכל נשמו לרווחה.

ר' אייזיק חזר לביתו כשהוא מודה לה' על שהצילם ממוות, ושסייע בידו למגר את הפורעים.

רק לאחר שחלפה הסכנה החל ר' יוסף - שהיה עד להתרחשות הקשה - לערוך סדר במחשבותיו. הוא חשש שהשמועה על הפרעות הגיעו לחברון, ובביתו דואגים לשלומו, אך לא היה באפשרותו לשלוח מסר מרגיע שלמרות הכל הוא בחסד ה' בריא ושלם.

ביום ראשון, כשארז ר' יוסף את חפציו והתכונן לנסוע לחברון, הגיעו אליו השמועות הקשות על הטבח שערכו ערביי חברון ביישוב היהודי שם. באותה שבת, הגיעו הפורעים המוסתים אל בתי היהודים, ובתאוות רצח רצחו בדם קר עשרות יהודים ופצעו עוד רבים נוספים. מאורעות דמים אלו נחרתו בתולדות עמנו בשם 'מאורעות תרפ"ט' והותירו רשמים קשים ועקובים מדם.

התברר לר' יוסף ההמום, שהפורעים הערבים חיפשו אחריו במיוחד בשל מעמדו בקהילה היהודית שם.

"איפה יוסוף?!" הם שאגו בטירוף של שנאה מתוך רצון להתנקם בו. הם חיפשו אותו בכל האזור אך לגודל הנס הם לא מצאו אותו. לו היה חוזר לביתו סביר להניח שהפורעים היו קורעים אותו לגזרים, רח"ל.

כששמע על כך ר' יוסף הוכה בתדהמה. מצד אחד התקשה לעכל את הבשורה המרה על עשרות מכריו, ידידיו ושכניו היקרים שנרצחו באכזריות כה רבה, הי"ד. אך מצד שני לא יכול היה להתעלם מהנס הגלוי שאירע לו ובפנים שטופות דמע הודה לקדוש-ברוך- הוא על ששפר עליו גורלו, וחייו ניצלו באורח כה מופלא.

כל זה היה בזכות שהקפיד על מנהגו שלא לצאת מהעיר בערב שבת בשעות אחר הצהרים. נשתדל גם אנו לאמץ לעצמינו מנהג זה, ובמיוחד בימי שישי הקצרים.

גל' קבלת שבת