ראיית פני הצדיק

ביום השני בערב כבר אפסו כוחותי, והוצרכתי לילך לאט לאט עד שנשארתי מאחורי כל החבריא, והוצרכו להמתין עלי תמיד, וכך עבר עלי גם ביום השלישי. ביום השלישי בערב בקשתי מחבירי, שהיות שאני הצעיר והחלש מכולם, אולי אפשר להתיר לי לאכול, אבל הם אמרו שתנאי זה הותנה בינינו וא"א לשנות. ביום רביעי בבוקר, ראיתי אדם אחד הולך לקראתינו, וכשראה אותנו מרחוק רץ בזריזות לתוך ביתו ולקח משם יי"ש ומזונות ורץ בחזרה, וניגש אלי, ואמר שרואה עלי שהנני חלש מאד, ואמר בזה"ל: איך זע אז די נשמה שטייט איהם שוין אויפ'ן שפיץ נאז, וממש החיה אותי בזה, כי אכלתי כפי התנאי שאם יתנו בלי בקשה נאכל.

בין אלפי הבאים אל הרה"ק ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע, הגיע פעם איש אחד ובכה והתאונן לפניו שהוא שרוי בצרה גדולה, כי הממשלה לקחה ממנו את הרשות למכירת סחורה, ואבד לגמרי את פרנסתו.

ה'דברי חיים' הסתכל עליו, ולא ענה לו כלל על דבר מבוקשו, רק שאלו את שם אביו ושם זקינו ועוד שמות של אנשי משפחתו, ושלחו לשלום.

האיש יצא מן החדר בפחי נפש, כי הצדיק לא ברכו בשום ברכה, ולא ענה לו כלל על מבוקשו.

בביהמ"ד של ה'דברי חיים' ישבו בקביעות חסידים ואנשי מעשה, אשר ברכו את כל היוצא מחדר הרבי, שברכת הצדיק תתקיים עליו, וכמו שרגילים לברך "איר זאלט האבן געפוע'ל'ט אלעס גוט'ס", ובתוך כך היו מבקשים מכל א' לנדב סכום כסף לטובת יושבי ביהמ"ד.

כשיצא זה האיש ברכו גם כן אותו בכל טוב, וכדרכם בקשו ממנו מעות, אך הוא אמר להם שאינו מסוגל לתת כי יש לו צער ועגמת נפש, על שלא פעל כלום אצל הרבי, שהרי הרבי לא ברכו בשום ברכה אלא אמר לו שילך לשלום.

החסידים ניסו להרגיעו, שאם הרבי אמר לו לילך בודאי פעל לו בזה כל טוב, וכדרכו בקודש כמה וכמה פעמים.

אולם לא הצליחו להרגיעו, וישב האיש הזה בביהמ"ד ובכה על צערו.

באותה עת הגיע לשם אחד מחשובי חסידי ותלמידי הרה"ק מצאנז זי"ע, ושמו הרב ר' יצחק רושבער ז"ל, (הוא היה אדם גדל, בכל פעם כשבא לפני הצדיק, כיבדו לישב) כשראה החסיד את האיש בוכה, שאלו לסיבת הדבר. וסיפר לו האיש כנ"ל שלא פעל אצל הצדיק כלום... ואף הוא ניסה לדבר על לבו שאם הרבי אמר לו לילך בודאי פעל כל טוב, אבל גם מדבריו לא מצא האיש מרגוע לנפשו, וביקש מר' יצחק כי בהכנסו לקודש פנימה, ישתדל עבורו שיקבל רשות ליכנס שנית על דבר מבוקשו.

כשנכנס החסיד ר' יצחק, כיבדו הדברי חיים מאד והושיבו על כסא, כרגיל.

ואז ביקש ר' יצחק את הדברי חיים עבור האיש הנ"ל, שרוצה ליכנס עוה"פ, ונענה לו הדברי חיים. וכאשר נכנס האיש, פנה הדברי חיים אל ר' יצחק ואמר לו: אספר לכם מעשה, גם האיש הזה יכול לשמוע את המעשה.

כשהייתי צעיר לימים, נסעתי פעם אל החוזה הק' מלובלין זי"ע, עם חבורה של יותר מעשרה חבירים, ואני הצעיר שבכולם. ביום הראשון בשבוע הגענו לאכסניא הקבועה ששם נתנו לנו אוכל, והחלטנו שהיות שאנו מסודרים כבר בכל פעם באכסניא קבועה, ע"כ לא נבקש מבעל המלון להכין עבורנו לאכול, אלא אם יתן לנו בלי בקשה, נאכל, ואם לאו, לא נאכל.

כך המשכנו בדרך, ובכל מקום שעמדנו קבלו אותנו בסבר פנים יפות, אבל לא נתנו לאכול, ואני ביום השני כבר הרגשתי רעבון גדול בהיותי בצום זה יום וחצי, ולא ידעתי מה יהיה בכל הדרך עד שנגיע ללובלין, אבל התחזקתי והמשכתי לנסוע עם החבריא.

ביום השני בערב כבר אפסו כוחותי, והוצרכתי לילך לאט לאט עד שנשארתי מאחורי כל החבריא, והוצרכו להמתין עלי תמיד, וכך עבר עלי גם ביום השלישי. ביום השלישי בערב בקשתי מחבירי, שהיות שאני הצעיר והחלש מכולם, אולי אפשר להתיר לי לאכול, אבל הם אמרו שתנאי זה הותנה בינינו וא"א לשנות. ביום רביעי בבוקר, ראיתי אדם אחד הולך לקראתינו, וכשראה אותנו מרחוק רץ בזריזות לתוך ביתו ולקח משם יי"ש ומזונות ורץ בחזרה, וניגש אלי, ואמר שרואה עלי שהנני חלש מאד, ואמר בזה"ל: איך זע אז די נשמה שטייט איהם שוין אויפ'ן שפיץ נאז, וממש החיה אותי בזה, כי אכלתי כפי התנאי שאם יתנו בלי בקשה נאכל.

שוב נתן גם לשאר החברים לאכול, ואח"כ כשישבנו ספרנו לו כל הדברים שהחלטנו בינינו, וביקש לבוא לביתו לאכול סעודה, ולנוח קצת מן הדרך, וגם ללון שם, אמרנו לו שלא נוכל ללון כי ממהרים אנו להגיע ללובלין עוד לפני שב"ק, והיה עוד מהלך יום אחד רגלי עד ללובלין.

הבעל-הבית הרגיע אותנו, שנוכל להישאר כן בשופי ולעשות את הלילה כאן, ולמחרת, ביום חמישי בבוקר, הוא יקח אותנו ללובלין עם עגלה שלו.

נשארנו שם ללון בלילה. אמנם לרוב צערנו, למחרת בבוקר אמר לנו שהיות שהוא מוטרד מאד בעסקיו אינו יכול להוליכנו עם עגלה שלו, כי לוקח לו הרבה זמן לרתום הסוסים לעגלה. כמובן שנצטערנו מאד מזה, כי מאד רצינו להגיע ללובלין על שב"ק.

אח"כ אמר האיש כי הוא יכול להוליך אותנו עם הסוסים שלו, אבל קשה לו מאד לעשות זאת, ובקשנו מאד שיעשה זאת למענינו, אז אמר לנו שאם נבטיח לו שבכל פעם שנסע ללובלין נשבות גם אצלו בשבת אחת או בהליכה או בחזרה, אז יוליך אותנו.

היה קשה להבטיח ולהתחייב על דבר כזה, אבל בלית ברירה הבטחנו לו ע"ז, והוא הוליך אותנו ללובלין. בשב"ק היינו בלובלין ובחזרה היינו שבת אחת בבית האיש הנ"ל, כהבטחתינו.

האיש הזה שהחיה אותי ואת כל החבורה נמצא כבר בעולם האמת, ונשמתו באה אלי וביקשה ממני תיקון בעד הטובה שעשה לי שהחיה את נפשי.

וכאן פנה הדברי חיים לר' יצחק בשאלה: "נו, פרעג איך אייך ר' יצחק, ברויך איך איהם נישט א טובה טאן?" ובכן, אני רציתי לתקנה, אבל ידעתי רק את שמו ולא את שם אביו, כי כשאדם נמצא עוד בעוה"ז יכול להזכיר עצמו בשמו ושם אביו, אבל כשמגיע לעולם העליון קשה מאד לידע את שם הנפטר ושם אביו, והתפללתי להשי"ת שאחד מנכבדי האיש יזדמן לפני כדי שאשאלנו את שם זקינו.

אח"ז פנה הדברי חיים כלפי האיש שעמד לפניו ואמר, איש זה מודאג כי לקחו ממנו את הרשיון למכירת הסחורה, ובאמת אין זה כלום, כי כל ענין קרה לו רק כדי שיבוא אלי, ועכשיו שכבר בא ושאלתי אותו השמות, יכול לנסוע הביתה לחיים ולשלום, כי כבר החזירו לו את הרשות.

***

סיפור זה סיפר הרה"ק מטאהש זי"ע (ונדפס בספרו הק' 'עבודת עבודה' פ' ויקהל), ששמע זה מזקינו הק' הרה"ק רבי אלימלך מטאהש זי"ע, וסיים בזה"ל: ודוכרני צורת זקיני הק' בשעה שסיפר מעשה זו שהיה מעשן הלולקע ציבעך, וגם מישמש וסלסל בפיאתיו, והפסיק בכל כמה מינוט ומתבונן בדבריו, איך לספר ביחודין עלאין. וכמה פעמים כשזקיני הק' זי"ע גמר לספר המעשה התבטא בלשון קדשו: "אוי איז דאס געווען א שיינע מעשה"!!! ובודאי היה לו ענין עמוק בזה, וכעין זה בדגל מחנ"א סוף הספר בלקוטים, עיי"ש.

(גל' קנין תורה)