ר' שמעון עמד נדהם ומשתומם כשאינו מאמין למראה עיניו, הטשולנט כולו נפסל לגמרי מאכילת אדם
עיקר דאגתו בסעודת השבת היתה נתונה אפוא לטובתם של האורחים, שיהיה לכולם מקום מכובד עם מנה טובה...
אחד האורחים הקבועים של הרבי הקדוש, היה איש עני ואביון מסכן וממורמר, שלעולם לא היה מרוצה, פיו היה מלא תדיר קיתון של תלונות ומענות.
– כל עבודתו וטרחתו על התבשיל היקר הזה הלכה לטמיון בכמה רגעים טיפשיים של אדם מוזר ומסכן,
ר' שמעון קלט היטב את המסר, ורישומה הכביר של אותה שבת נשארה חרוטה בליבו כל ימי חייו!
האורחים החשובים והנכבדים שזכו להסב על שולחן שבת קודש, אצל הרבי הקדוש רבי שלומק'ה מזוויעל זצוק"ל, היו דווקא העניים והנדכאים שבירושלים של הימים ההם... אותם אהב והחשיב עד מאוד.
חסידים 'רגילים' מן השורה, לא היו הרבה אצלו... כאשר הצדיק המופלא נוקט מצידו בכל האמצעים שלא להיות כ'רבי' עם 'חסידים' ואנשי שלומנו... ודוחה מעליו בשתי ידיים כל סממנים של כבוד ורבנות. כידוע ומפורסם שכל זאת היה לו לזרא, ורק אהבת השם יתברך וחיבתם של ישראל בערו בו בלהב אש קודש – ועל כן היתה דאגתו נתונה תמיד להיות 'עוזר דלים' לכל אותם חסרי בית, אנשים קשי יום, וכל המסכנים של ירושלים, שמצאו אצלו דלת פתוחה לרווחה, ואוזן קשבת. הוא היה יושב עמהם יחדיו בצוותא חדא, כמעט כשווה בין שווים... כדי שירגישו נוח במחיצתו, והטיב עימהם ככל יכולתו.
עיקר דאגתו בסעודת השבת היתה נתונה אפוא לטובתם של האורחים, שיהיה לכולם מקום מכובד עם מנה טובה... והתמסר אליהם בכל ליבו ונפשו.
מדי שבת בשבתו היה מקורבו הנאמן הרה"ח רבי שמעון רובין ז"ל, מבשל בשביל הרבי 'טשולנט' ענק שיספיק ברחבות עבור כל האורחים. תפקיד זה כרוך היה בעבודה שלמה, כל השבוע היה טורח בהשגת המוצרים והכנתם, ועסק רבות בענין אותו 'טשולנט', שכבר זכה והתפרסם בין עניי ירושלים הרבים, ומפה לאוזן העבירו את השמועה שבזוויעל מחלקים 'טשולנט' מיוחד בחינם... רבים מהם היו נוהרים לשולחן קדשו רק כדי לזכות במנה טובה וחמה.
אחד האורחים הקבועים של הרבי הקדוש, היה איש עני ואביון מסכן וממורמר, שלעולם לא היה מרוצה, פיו היה מלא תדיר קיתון של תלונות ומענות. ככל שהיו מנסים לרצותו לא הועיל מאומה, בכל דבר היה מוצא חסרונות, וליבו המר והקשה המציא תמיד טענות וטירונות. – כך גם נהג בהיותו מיסב על שולחן הצדיק, את טבעו ואופיו המריר היה קשה לשנות... ובכל דבר שהגישו לפניו היו לו 'טענות', למה כך, ומדוע כך, למה לא קיבלתי מנה הגונה יותר? ומדוע שכחו להגיש לפני ממשקה פלוני?... גם כשהגישו לפניו מנה מכובדת ביותר, היה מחפש ומוצא את החיסרון שבמנה שלו... מדוע חסר חלק פלוני, ואת חלק אלמוני אינני אוהב בכלל וכו'.
לרבי הק' הכאיב מאוד לראות יהודי מתייסר במרירותו, ובכל שבת היה מנסה ומשתדל 'לרצות' את אותו יהודי, הוא חיפש תחבולות שונות כיצד להפתיע אותו בדברים טובים ומתוקים שידע שאותם הוא אוהב ומחבב, וכך היה הרבי היחיד שהצליח מפעם לפעם לרצות את הבן אדם המצוברח... – וכאשר הצליח הרבי להעלות בדיל חיוך קטנטן של שביעות רצון על קצה שפתיו של האיש, היה מלא שמחה וסיפוק רב, שעלה בידו לשמח מעט את אותו אומלל.
התנהגותו של האיש הפריעה כמובן למהלך סעודת השבת, הוא השרה סביבו הרגשה דוחה ולא נעימה, ואווירה של דכדוך ועצבות. היו כמה מן הגבאים והמסייעים במלאכת הקודש, שרצו למונעו מההשתתפות בטיש, או לחילופין להגיש לפניו את האוכל בחדר צדדי נפרד. – אבל הרבי כמובן לא הסכים לכך, ובשום אופן לא הרשה לעשות כל דבר שיש בו שמץ של חשש שמא ייפגע וייעלב אותו עני. – נראה היה שמתייחס הרבי לשאלות שכאלו כדין פיקוח נפשות! יעבור עלינו מה שיעבור, אמר, את אותו יהודי אסור בשום אופן להעליב או לצער, צריך לרחם עליו על מצבו העגום!
במיוחד חרה הדבר להר"ר שמעון רובין, שהיה טורח הרבה להצלחת סעודות השבת, ומשקיע בהכנת הטשולנט את כל נפשו ומאודו, ומלבד הממון הרב שעלה לו התבשיל, והזמן היקר שהקדיש סביבו, היה טורח רבות בהכנתו וחלוקתו לכל אותם 'ארחי פרחי' כדי שיהיו כולם שבעים ומרוצים. – ריטוניו ותלונותיו של אותו עני זעוף מדי שבת בשבת, הפריעו לו מאוד, הוא טען שהוא מעכיר את אווירת השבת בקרב כל חבריו. אך ככל שניסה להעיר ולרמוז לו בכל מיני דרכים, שאין זה נאה כך בשולחן שבת רק לרטון ולהתלונן... לא הועיל הדבר מאומה. – האורחים כעסו עליו מאוד, וכי אין לו טיפת 'דרך ארץ' מהשבת קודש ומפני הרבי הקדוש? וכי אינו מרגיש חובת הכרת טובה כלפיו? שמארח אותו כך בביתו מדי שבת בשבתו, ומנסה בכל יכולתו להטיב עימו, ואילו הוא בועט בכל הטוב הזה, ומפגין חוסר שביעות רצון וכעס ורוגזה תמיד. – הם כבר רצה מזמן 'לטפל' בו, כפי המגיע לו... אבל הרבי מנע זאת מנם, ולא היתה לפניהם שום ברירה כי אם לשתוק ולהבליג.
שבת אחת חשב הרבי על רעיון פשוט שיהיה האיש מרוצה מן הטשולנט המיוחד, הוא פנה לרבי שמעון וביקש ממנו להביא לפני אותו אדם את כל הסיר הענק עם הטשולנט... ובטרם שיחלקו ממנו לפני שאר האורחים, יבחר הוא לעצמו את מבחר המטעמים המוצאים חן בעיניו, וכך ייצא מרוצה וטוב לב! לא היתה ברירה לר' שמעון, והוכרח לקיים את רצון הצדיק, הוא לקח אפוא בידיו את כל הקדירה כולה והגישה לפני האיש, הניח לפניו את הצלחת ואת המצקת והציע בפניו בנינוחות: בבקשה, קח לך ראשון מכל אשר תאווה נפשך!
והנה להפתעת הכל, במקום לשמוח על המחווה שקיבל, ולנצל את זכות הראשונים שהוגשה לפניו, קם אותו אדם – שכנראה לא היה לגמרי שפוי בדעתו – ובהפגנתיות החל יורק חזק מפיו אל תוך הקדירה... הוא ירק וירק פעמים רבות, בכעס רב ומלא רוגזה וכאב, נראה היה שאת כל מרירותו הקשה יורק הוא פנימה אל תוך ה'טשולנט'!
ר' שמעון עמד נדהם ומשתומם כשאינו מאמין למראה עיניו, הטשולנט כולו נפסל לגמרי מאכילת אדם, הוא היה מכוסה מכל צדדיו ברוק מזוהם, ומאוס לאכילת בן אנוש.
– כל עבודתו וטרחתו על התבשיל היקר הזה הלכה לטמיון בכמה רגעים טיפשיים של אדם מוזר ומסכן, ועתה נשארו גם כל המסובים רעבים, ואין לו מה להגיש בפניהם.
פניו של ר' שמעון התכרכמו, הוא לא היה מסוגל לעמוד בכך, זה כבר היה יותר מדי עבורו, האיש חצה כאן את כל הקווים! הוא פנה בכאב רב אל הרבי ר' שלומק'ה כשהוא מלא צער, ושופך את כל אשר בליבו: איזה מן 'רבי' אתם? מה רואים כאן אצלכם? רק משוגעים וחסרי דעת! אין כאן אף אדם נורמאלי! איזה מין 'רעביסטעווע' זו? מה רואים כאן אצלכם? נהם וזעק מקירות ליבו הפגוע.
הרבי הקדוש ישב והביט בו היטב, וכשהוא משתתף מאוד בצערו הקשיב לכל טענותיו, ולכשסיים נענה אליו רבי שלומק'ה בניחותא: וכי לא רואים כלום אצלי? – הרי רואים ורואים עבודת המידות! ר' שמעון היקר, הרי אינך בטלן, אדם חכם ופיקח אתה, הבט נא וראה ותבין את אשר לפניך, כי כל עיקר העבודה כאן בעולם הזה היא 'מעביר על מידותיו'! לשבת כאן בשולחן הקודש ולעבוד על מידת הסבלנות להאירה ולהבריקה יותר ויותר, לא רק שלא לכעוס על כל המכעיסים לפנינו, אלא גם להאיר להם פנים, להיות 'עוזר דלים' ולנסות בכל היכולת לרצותם, זה עיקר העבודה כאן!
ר' שמעון עמד פעור פה נוכח פתיחותו הכל כך לא אופיינית של הרבי מזוויעל, שגילה בפניו טפח וכיסה טפחיים מעבודת קדשו הטמירה והנעלמת. אבל עדיין לא נפתרה הבעיה שלפניו, ומה נעשה עתה? שאל ר' שמעון בצער, מה יהיה עם 'טשולנט' לכבוד שבת? – אמר לו הרבי, הנה לקיום מנהג ישראל קדושים של אכילת 'חמין' בשבת, הרי ניתן לצאת ידי חובה גם באכילת 'בעבאבלע' [גרגר שעועית] קטן... נבקש אפוא מן השכנים מנת טשולנט קטנה, שיש בה כדי 'משהו' בשביל כל האורחים... ונסתפק בזאת. – אבל בל נשכח את העיקר, הדבר החשוב ביותר בחיים הוא 'מעביר על מידותיו'! יהיה מה שיהיה, יעשו איתך מה שיעשו, ההתגברות כנגד תבערת ייצר הכעס הבוער כמו אש, והשלטון שהאדם שולט בעצמו, זו כל עיקר עבודתנו עלי אדמות!
ר' שמעון קלט היטב את המסר, ורישומה הכביר של אותה שבת נשארה חרוטה בליבו כל ימי חייו! – הוא היה אומר שהשתלמה כל עבודתו וטרחתו סביב אותו סיר של 'טשולנט' שנזרק כולו אחר כבוד לאשפה... בשביל הלימוד החשוב שלימדו הרבי באותו מעמד בסדרי מצות 'עוזר דלים'!
