קַדֵשׁ: התלווה לידיד שהיה חולה ל"ע במחלה לבית חולים ענק במנהטן, שם זכה לעשות 'קידוש' ליהודיה ישישה שלא שמעה קידוש זה כבר חמישים שנה, הסכיתו ושמעו:
התחלתי לטפס שבע עשרה קומות. בחוץ היה כפור נוראי, זה היה בעיצומו של חורף. הרהרתי ביני לבין עצמי, שאם מישהו היה נותן לי פליק באוזן, האוזן היתה עפה. עד כדי כך היה נורא הכפור. כל קומה היתה מבצע בפני עצמו, ולא הייתי בטוח שאני עומד להצליח להגיע עד הקומה השבע עשרה. הייתי תשוש וחסר נשימה, רעדתי ללא שליטה, אבל בסוף הגעתי. אם הייתי צריך לעלות עוד קומה או שתיים, אולי היה צריך לאשפז גם אותי. עמדתי מול הדלת, אבל אז התברר שהידית היא בפנים.
ברצוני לספר על התרחשות, שהשאירה עלי רושם עצום.
לפני כמה וכמה שנים גילו אצל אחד מבני התורה החשובים בקהילתנו, לא עליכם, גידול בגזע המוח. מהמרכז הרפואי רמב"ם הפנו אותו למרכז רפואי במנהטן שבניו יורק, כדי שיעבור שם ניתוח מסובך. לא היה מי שיסע איתו. הוא בן יחיד, אין לו אחים או אחיות, והוריו נפטרו. אשתו לא יכלה להתלוות אליו, כי היו בבית ילדים קטנים, בלעה"ר. רב הקהילה שלנו ביקש ממני שאתלווה אליו.
נסעתי לניו יורק עם החולה, דאגתי לכל הסידורים הדרושים, וטיפלתי בו. הטיפול היה מאד לא פשוט, הוצרכו לשם כך המון לב ומסירות. בחסדי ה' יתברך, הצלחתי לטפל בו.
הניתוח המסובך והמסוכן נקבע ליום שני לפני הצהריים. ארבעה ימים לפני הניתוח, ביום שישי, החולה היה צריך לעבור בדיקה קשה מאד. "בדיקה אכזרית" הגדיר אותה אחר כך החולה, "זה היה סבל שאי אפשר לתאר. דרך עורק ראשי הזריקו איזשהו חומר לדם, שיעלה ויצבע את הדם, וככה ידעו איך לנתח. ראיתי אש בעיניים. עמדו סביבי רופאים גויים, ואפילו לא הבנתי את השפה שלהם. כל מה שיכולתי לומר היה "זדים הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי... ריבונו של עולם, שזה יגמר כבר..."
בסוף נגמרה הבדיקה. הוציאו אותו מחדר הטיפולים, והעלו אותו לחדר שלו, בקומה שבע-עשרה. בית החולים מתפרש לרוחב ולגובה על פני מתחם ממש ענק, בארץ אין מושגים כאלה.
החולה שכב על מיטה בחדר, והרופא שהיה אחראי על הבדיקה, הגיע והזהיר אותי באזהרה חמורה, "מעכשיו, במשך עשרים וארבע שעות, אסור לחולה לזוז! יש לו פצעים פתוחים בחלל הגוף, ואם הוא יזוז יתחיל דימום, וזה הסוף שלו. לא לזוז! בשום פנים ואופן לא להרים את הראש מהכרית!"
נתנו לי מין כלי, כמו תיון, שאשקה ממנו את החולה בשכיבה, בלי שירים את הראש.
ניגשתי אליו, ואמרתי לו: "דני, הרופא לא מרשה לזוז עשרים וארבע שעות. אל תדאג, אני איתך. אם תצטרך משהו, אני פה. תהיה צמא או רעב, תרצה להרטיב או לנגב את השפתיים - אני כאן. אני לא הולך לשמוע קריאת התורה מחר, אני מוותר על תפילה בציבור. אני נשאר איתך פה בשבת עשרים וארבע שעות, וה' יעזור שתהיה בריא. רק לא לזוז".
ביקשתי ממנו דבר אחד. "אני מבקש, תן לי עשרים דקות ללכת מכאן, אני רוצה למצוא חנות כשרה כדי לקנות כמה לחמניות ללחם משנה, בקבוק מיץ ענבים וכמה כוסות פלסטיק, שאוכל לעשות קידוש. אני הולך וחוזר. כל הזמן אני אהיה איתך, דני, ואתה לא זז".
ירדתי לעיר, ומצאתי חנות של יהודי חרדי. קניתי כמה לחמניות ובקבוק יין, ומיהרתי לחזור אל דני. כבר היה אחר הצהריים של יום שישי. התפללתי איתו מנחה, ואחר כך התפללנו קבלת שבת. שרנו "לכה דודי", כפי שאנחנו שרים תמיד בבית הכנסת. אולי זה לא ממש מצא חן בעיני אלה שהיו במסדרון, אבל לא באמת היה לי אכפת. כבר היה לילה, והתפללנו ערבית. אחר כך שרנו "שלום עליכם מלאכי השרת", וגם "אשת חיל מי ימצא". ניגשתי לעשות קידוש. מילאתי בכוס פלסטיק מיץ ענבים, והתכוננתי להתחיל לקדש, אבל לפני שהספקתי להתחיל את הברכות פרצו לחדר שני בריונים. כושים גבוהים ורחבים. נורא מפחידים. הם נגשו אלי, מראים לי הוראה בכתב, שצריך לקחת את החולה לרנטגן.
"איך תיקחו אותו לרנטגן?" הזדעקתי. "אתם תהרגו אותו!" הם דיברו איתי מהר, ואני מבין אנגלית בקושי כשמדברים לאט.
"אסור לו לזוז", הצהרתי מולם, עם כל האומץ שהצלחתי לגייס.
הם לא התייחסו יותר מדי למה שאני אומר או לא אומר, ופשוט תפסו את החולה, הרימו אותו כמו פרגייה, והנחיתו אותו על אלונקה. רעדתי והשיניים שלי נקשו, אבל הלכתי אחריהם בנחישות. אני לא עוזב את דני.
הם הזמינו מעלית. כשהמעלית הגיעה, חשבתי: 'אוי, ריבונו של עולם, אני אחלל שבת?! אני עומד להיאלץ להיכנס למעלית בשבת. אסור לי לעזוב את החולה, שהוא חולה שיש בו סכנה גדולה, וייתכן מאד שיזדקק לי.'
אמרתי לעצמי, שאלה שלוחצים על הכפתורים הם גויים, ואלו שמפעילים את כל מערכת החשמל בניו יורק הם גויים, ומצאתי לעצמי היתר. נכנסתי למעלית בשבת. ביררתי אחר כך, ואמרו לי שעשיתי כהוגן, כך הייתי צריך לעשות.
המעלית גלשה שבע-עשרה קומות, לקומת כניסה. שני הסניטרים הבריונים הוציאו את האלונקה, ואני נגררתי אחריה. הם הובילו את האלונקה, ונכנסו לעוד מעלית. ירדנו עוד שתי קומות למטה. מכון הרנטגן נמצא בקומה מינוס שתיים, שתי קומות מתחת לקרקע. כשהגענו לקומה של הרנטגן, התברר שיש עוד הרבה זמן עד שיגיע התור שלנו. הייתה שורה ארוכה של אלונקות לפנינו.
כשיצאתי מהחדר, לקחתי אתי חומש בראשית. זה היה בתחילת החורף, וקראו פרשת נח או לך לך, אני לא זוכר. אמרתי לחולה שלי: "דני, יש תור ארוך לפנינו. יש לנו המון זמן, ונוכל להגיד שניים מקרא ואחד תרגום, עם שפתי חכמים ותולדות אהרן". לקחתי שרפרף, התיישבתי על ידו, והתחלתי לדפדף לפרשת השבוע.
מאחורי נשמע טרטור של גלגלים, הביאו עוד אלונקה, והצמידו אותה לאלונקה של דני. על האלונקה החדשה שהגיעה שכבה אישה לא צעירה, שנראתה במצב לא טוב. היה מפחיד לשמוע את הנשימות שלה, בקושי הצליחה לשאוף אוויר. היא היתה החולה היחידה שבאה בלי מלווה, אף אחד לא היה איתה. היא נראתה מעוררת רחמים, חיוורת, אומללה ובודדה. הסניטר שהביא את האלונקה שלה הסתלק.
האישה אותתה לי עם היד שלה, שאתקרב. אמרתי לעצמי - אמנם היא לא יהודיה, אבל היא בכל זאת בריאה של הקב"ה. התקרבתי. ופתאום האישה הזאת אמרה לי: "גוט שבת!" התרגשתי כל כך. ניגשתי אל דני, ואמרתי לו, "אתה יודע, יש כאן אישה יהודיה, והיא אפילו יודעת ששבת היום! היא אומרת לי גוט שבת!"
גם החולה שלי התרגש. "משה", הוא אמר, "תעלה לחדר, תביא מיץ ענבים וכוס פלסטיק, ותעשה לנו קידוש כאן. האישה הזאת כנראה לא שמעה קידוש".
נדהמתי. "אני אעלה לחדר? אני אחלל שבת?! לא בא בחשבון". אבל דני לא נסוג מהרעיון ההזוי שלו. "משה, האישה הזאת לא שמעה, כנראה, קידוש היום. תעלה, תביא מיץ ענבים, ותעשה לה קידוש".
אתם יודעים איזה מין רעיון היה לו? מחוץ לבית החולים יש מדרגות חירום לולייניות, והוא רצה שאני אעלה בהן שבע-עשרה קומות! הרופא אמר לי לפני כן, שאסור לחולה להתרגש מדי או להתרגז. צריך לשמור על איזון של לחץ דם. דני נראה כמו מישהו שעומד להתרגש וגם להתרגז, הוא מתעקש שאני אעלה למעלה להביא מיץ ענבים, יהיה מה שיהיה. מה יכולתי לעשות?
"בסדר", אמרתי בלית ברירה.
מצאתי מדרגות שמוליכות לקומת הכניסה. בקומת הכניסה רציתי לצאת החוצה, למדרגות החירום, אבל ניצבה מולי בעיה בלתי פתירה - הדלתות נפתחות כשעומדים מול הדלת, ע"י עין אלקטרונית, ואסור לעמוד מול העין הזאת בשבת. אני צריך לחכות שיבוא גוי, וירצה משום מה לצאת למדרגות החירום, ואז אני אתגנב החוצה בעקבותיו. חיכיתי, בסוף הגיע מישהו והדלתות נפתחו.
התחלתי לטפס שבע עשרה קומות. בחוץ היה כפור נוראי, זה היה בעיצומו של חורף. הרהרתי ביני לבין עצמי, שאם מישהו היה נותן לי פליק באוזן, האוזן היתה עפה. עד כדי כך היה נורא הכפור. כל קומה היתה מבצע בפני עצמו, ולא הייתי בטוח שאני עומד להצליח להגיע עד הקומה השבע עשרה. הייתי תשוש וחסר נשימה, רעדתי ללא שליטה, אבל בסוף הגעתי. אם הייתי צריך לעלות עוד קומה או שתיים, אולי היה צריך לאשפז גם אותי.
עמדתי מול הדלת, אבל אז התברר שהידית היא בפנים. אם מישהו רוצה להיכנס, הוא צריך פשוט ללחוץ על פעמון. אבל איך אני יכול ללחוץ על פעמון בשבת?! מה אעשה, ארד בחזרה למטה בלי מיץ ענבים? ומה יהיה עם החולה שלי? אני זוכר, שעמדתי מול הדלת, תשוש וחסר אונים, ואמרתי: "ריבונו של עולם, מה חטאתי? למה הגעתי למצב כזה? לרדת אני לא יכול, ואני הרי לא אלחץ על פעמון בשבת, ומה יהיה?"
מן השמים ריחמו עלי, מישהו מתוך המחלקה פתח פתאום את הדלת. הוא חשב, כנראה, שזאת דלת של שירותים. כשראה לאן הגיע, הוא הפטיר "איי אם סורי", וניסה לסגור מהר את הדלת. עצרתי אותו כמעט בכוח, והתחננתי: "אל תשאיר אותי כאן." מסכן, הוא כל כך נבהל, שכמעט נפל מרוב פחד. לבן אדם נורמאלי בלי שום כוונות זדון לא היתה, לכאורה, שום סיבה לטפס במדרגות החירום, מי יודע מה הוא חשב עלי, מגיח פתאום מתוך החשיכה... נכנסתי, התנצלתי בפניו, ואמרתי: "אני לא מסוכן, הכל בסדר".
נכנסתי לחדר, וזרקתי את עצמי על כורסא. אחרי שהנשימה שלי חזרה להיות סדירה, שטפתי פנים, והתכוננתי לחלק הבא של המבצע - אני עומד לרדת שבע עשרה קומות במדרגות החיצוניות, בקור המקפיא. לקחתי בקבוק של מיץ ענבים וכוס פלסטיק, ופניתי ליציאה של מדרגות החירום. מבפנים היה אפשר לפתוח את הדלת ע"י ידית רגילה, בלי חילולי שבת. פתחתי את הדלת, והתחלתי לרדת שבע עשרה קומות. היה הרבה יותר קל מאשר לעלות, אבל כשהגעתי לקומת קרקע, שוב עמדה בפני הבעיה - אי אפשר לפתוח מבחוץ. חיכיתי בקור העז, ובסוף הגיע גוי ופתח. נכנסתי פנימה, וירדתי במדרגות לרנטגן. כשהגעתי קידמה את פני אותה שורת אלונקות. מתברר שבזמן שאני עברתי את כל החוויות האלו, התור כמעט לא זז.
ניגשתי אל האישה החולה, ואמרתי שבאתי לעשות לה קידוש. בסערת נפש גדולה היא אחזה בכרית שמתחת לראשה, הסירה את הציפית, וקשרה סביב השערות שלה. מזגתי מיץ ענבים, והתחלתי לעשות קידוש. אחרי שאמרתי "ברוך אתה ה' מקדש השבת", היא ענתה אמן בהתרגשות. בקשתי שיטפטפו לה על השפתיים טיפה של מיץ ענבים. היא בקושי הצליחה לדבר, עצמה עיניים ולחשה, "כבר חמישים שנה לא שמעתי קידוש!" היא סיפרה, שהגרמנים נכנסו לעיירה שלה, והיא ברחה מרפת לרפת. אחרי תלאות נוראות הצליחה להגיע לאמריקה, בודדה.
התרגשתי מאד, הייתי נתון בסערת נפש גדולה, אבל ההתרגשות גברה ביותר כאשר נודע לי, לאחר שעה, שהאישה נפטרה.
ריבונו של עולם, נסעתי שנים-עשר אלף קילומטרים לזכות אשה יהודיה ב"אמן", אחרי חמישים שנה שלא שמעה קידוש, שעה לפני המוות! על אף שהייתי בבית החולים בנסיבות לא משמחות, אי אפשר לתאר את גלי השמחה שהציפו אותי. זיכיתי אותה ב"אמן" שעה לפני פטירתה מן העולם!
