פתחו את הגמרא ומצא בו זוג משקפיים, הרכיבו על אפו, והנה פלא, לפתע נהיה לו אור בעיניים והתברר לו כי הוא רואה, בתחילה חשב שחולם, הסיר את המשקפיים ושוב היה עיוור כמקודם, שוב הרכיב המשקפיים והנה הוא רואה.
ימים אחדים הוא שמר את הסוד לעצמו, עד שהחליט שאין זה תכלית, וסיפר להוריו את הסיפור של משקפי הפלא, בבית היתה אורה ושמחה, ומיכאל שוב לא הסיר את המשקפיים, עתה החל ללמוד עם המלמד שלו הפעם מבפנים את כל מה שפעם למד בעל פה, למד מהר לקרוא, לאחר מכן חומש עם רש"י וכו', כל מה שפעם נבצר ממנו ללמוד, וכאשר הוא יצא לרחוב הפעם ללא מלווה והלך לבית המדרש בגפו כשמשקפיים על אפו, התפלאו כולם למראה הנס שארע לבחור שעיניו נפקחו, וכולם נמנו וגמרו שמיכאל היה ראוי לנס הזה שארע לו.
בעיר למברג לבוב שבגליציה חיה לפני כמה מאות שנים משפחה יהודית חשובה ששמה היה בריל, בעיר התהלכה שמועה כי שמה של המשפחה בא לה בעקבות זוג משקפיים. (משקפיים באידיש בריל) ומעשה שהיה כך היה:
פעם נולדה במשפחה זו תינוק והשמחה היתה גדולה, ערכו שלום זכר והכניסו את הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו בשעה טובה ומתוך שמחה גדולה, אולם עד מהרה נמהלה שמחת המשפחה ביגון, התברר להם לחרדתם כי הילד עיוור לא עלינו, הלכו אתו לרופאים שונים וניסו את כל האמצעים, אך ללא הועיל, הילד היה נעדר כוח הראייה כליל. ההורים קיבלו את הגזירה באהבה וגידלו את הילד באהבה רבה. לא ידוע שמו של הילד אנו נקרא לו כאן מיכאל.
כאשר היה מיכאל בן שלוש ערכו לו הוריו חלאקה כמקובל, ולקחו לו מלמד שיכניסו בסוד הלימודים שילד יהודי בגילו לומד, אולם הואיל והילד לא יכול היה לראות צורת אות, נאלץ המלמד ללמדו הכל בעל פה, כך הוא למד את הברכות והתפילות וכיוון שהיתה לו תפיסה טובה ומהירה, כל מה שלמד נחרת בזיכרונו ועד מהרה ידע על פה את כל הסידור והמחזור, וכן הפטרות חמש המגילות ומשניות רבות, כן למד חומש עם רש"י על פה, הוא היה מתפלל ואומר תהילים, כן היה יושב בבית המדרש ומאזין לשיעורים שנלמדו שם בציבור.
בביתו הכיר מיכאל כל פינה וכל חפץ, ומי שראה אותו בבית ולא ידע על עיוורונו לא היה מעלה בדעתו כי הוא סגי נהור. כאשר יצא לרחוב היה אחיו הצעיר מוביל אותו בידו, כולם הכירו אותו וברכוהו לשלום בלבביות, ומיכאל שמר לכל אחד מילה טובה וחיוך נלבב.
במיוחד אהב מיכאל ספרים למרות שלא יכול היה ללמוד בהם, היה ניגש לעתים קרובות אל ארון הספרים הן בבית והן בבית המדרש, מוציא ספר, מעלעל בו, מלטף אותו ומיישר את הקמטים שהיה מוצא בדפיו, הוא היה מעביר את אצבעותיו על האותיות ולמרות שלא היה מסוגל לקרוא אותן, הוא חש בעליל את הקדושה שבהן, לבסוף היה מנשק את הספר ומחזירו לארון הספרים.
פעם אחת ביקש מיכאל את אחיו להוביל אותו לבית המדרש הגדול של העיר שהיה מוקף חומה, בבית המדרש הזה הוא עוד לא היה אף פעם, וכאשר הגיע התיישב ליד ארון הספרים והוציא ספר אחרי ספר, ושוב חזר המחזה הרגיל, מיכאל היה מלטף את הספר ומעביר את אצבעו על האותיות, מיישר את הקמטים ומחזירו לארון, כך הוא עבר על ספרים אחדים, עד שנתקל בספר גדול ועב כרס שמרוב האבק אשר עליו, ניכר היה שזמן רב אף אחד לא החזיק אותו בידיו, מיכאל הוריד את האבק מעל הספר, ליטף אותו בחיבה ודפדף בו, ופתאום הרגיש במשהו קשה בין הדפים, היה זה נרתיק של משקפיים, מיכאל פתחו והוציא ממנו זוג משקפיים, וכמי שחמד לצון לרגע קט, הרכיבו על אפו, והנה ראו זה פלא, לפתע נהיה לו אור בעיניים והתברר לו כי הוא רואה, בתחילה חשב מיכאל כי הוא חולם חלום, הוא הסיר את המשקפיים ושוב היה עיוור כמקודם, שוב הרכיב את המשקפיים והנה הוא רואה את האותיות המרובעות אשר בספר שלפניו, הוא רואה את אחיו הצעיר רכון על לימודו, הוא רואה את בית המדרש ואת ארון הספרים, ממש לא יאומן כי יסופר, מרוב התרגשות החל ראשו של מיכל מסתחרר, ועוד מעט היה נופל מתעלף, אולם הוא התאושש מהר והתגבר על רצונו לצעוק קבל עולם, "יהודים אני רואה! אני רואה!."
הוא הסיר את המשקפיים, שם אותם בכיסו וביקש מאחיו להובילו הביתה, לא לפני שהחזיר את הספר למקומו בארון אחרי שנשק אותו כדרכו. בבית הבחינו בני המשפחה בשינוי שחל בבחור הצעיר, הוא היה מפוזר ונרגש, ידיו רעדו בשעת האוכל, וכמעט שלא היה יכול לבלוע דבר מה מרוב התרגשות, הוא ניסה לשמור את סודו לעצמו, ובתשובה לשאלות איך הוא מרגיש, השיב כי הכל בסדר ברוך השם, אין מקום לדאגה, כאשר כולם שכבו לישון, הוציא מיכאל את המשקפיים מכיסו, הרכיב אותם ושוב ראה כאילו מעולם לא היה עיוור.
ימים אחדים הוא שמר את הסוד לעצמו, עד שהחליט שאין זה תכלית, וסיפר להוריו את הסיפור של משקפי הפלא, בבית היתה אורה ושמחה, ומיכאל שוב לא הסיר את המשקפיים, עתה החל ללמוד עם המלמד שלו הפעם מבפנים את כל מה שפעם למד בעל פה, למד מהר לקרוא, לאחר מכן חומש עם רש"י וכו', כל מה שפעם נבצר ממנו ללמוד, וכאשר הוא יצא לרחוב הפעם ללא מלווה והלך לבית המדרש בגפו כשמשקפיים על אפו, התפלאו כולם למראה הנס שארע לבחור שעיניו נפקחו, וכולם נמנו וגמרו שמיכאל היה ראוי לנס הזה שארע לו.
מיכאל הלך לבית המדרש הגדול והוציא את הספר העבה שבו מצא את זוג משקפי הפלא, למרות שבינתיים כבר למד לקרוא בלי קושי, הוא הבין בספר מעט מאד, ועל כן ניחש כי זהו ספר קבלה קדוש ביותר, מיכאל היה מאד רוצה לדעת מי היה זה שלמד בספר זה ושכח בו את זוג המשקפיים, הוא התחיל לשאול ולהתעניין אצל זקני המתפללים, אולם איש לא ידע דבר לא על הספר ולא על המשקפיים, עד שבסוף הראו לו על זקן אחד עטור זקן שיבה, באמרם שאולי הוא יידע להשיב על שאלתו, הזקן הביט במשקפיים בתשומת לב מרובה ואמר, כי הוא נזכר כי בהיותו בחור צעיר, נוהג היה להישאר בבית המדרש בבוקר אחרי התפילה ולהסתכל כיצד הרב היה עטוף בטלית ותפילין ומעיין בספר ההוא, והרב היה מרכיב משקפיים שהיו דומים למשקפיים אלה.
מיכאל שאל בהתרגשות מי היה הרב באותם הימים?
והזקן השיב כי זה היה הגאון המפורסם בעל "פני יהושע" זיע"א, הלה היה אז צעיר לימים והקהילה לא הבינה כיצד לכבדו כראוי לערכו הרם, בעלי בתים אחדים ניהלו נגדו מערכה, והוא ראה את עצמו חייב לעזוב את העיר כדי לא להרבות בה מחלוקת, הוא נסע לגרמניה ומאוחר יותר נתמנה רב בפרנקפורט. שמו היה רבי יעקב יהושע פאלק והוא התפרסם בכל העולם היהודי בחידושיו על הש"ס "פני יהושע", הוא היה גאון גדול וצדיק זכר צדיק לברכה. סיים הזקן את סיפורו באזני מיכאל, מיכל התענין במיוחד ולמד בעל פה את תולדות חייו של בעל "פני יהושע" הוא בדק ומצא, כי היום שבו מצא את משקפיו של ה"פני יהושע" בתוך ספר הקבלה, היה יום השנה (יארצייט) לפטירתו של הגאון (י"ד שבט), מיכאל החליט לשמור את יום השנה ולעשות באותו יום מדי שנה הילולה מיוחדת לאות תודה על הנס הגדול שארע לו בזכותו של אותו צדיק כאשר משקפיו החזירו לו את מאור עיניו.
עתה כאשר הבורא העניק לו עיניים רואות התעמק מיכאל בלימוד התורה בשמחה ובהתמדה גדולה, הוא התעמק במיוחד באותן מסכתות של הש"ס שעליהן כתב ה"פני יהושע" את חידושיו. כאשר היה מיכאל לבן י"ח, הוא נשא לאשה את בנו של אחד הסוחרים האמידים של העיר, שהעניק לו מזונות במשך שנים כדי שיוכל להמשיך וללמוד ללא דאגות פרנסה, מאוחר יותר הכניס אותו חותנו בעסקיו ומיכאל הצליח בעולם המסחר בצורה יוצאת מגדר הרגיל, יחד עם זאת הוא המשיך לקבוע עתים לתורה ועסק במעשי צדקה וחסד.
מדי שנה ביום השנה להסתלקות ה"פני יהושע", היה מיכאל עורך סעודת הודיה ומספר לבני ביתו את הנס הגדול שארע לו באותו יום.
מיכאל בריל כך קראו לו על שם המשקפיים, האריך ימים ונפטר בשיבה טובה, בהשאירו אחריו רכוש גדול לצדקה ולחלוקה בין יורשיו. אחר השבעה התכנסו היורשים כדי לחלק ביניהם את הירושה, אולם כל אחד רצה דווקא את המשקפיים, והיה מוכן לוותר על חלקו ברכוש הגדול, הם התווכחו בלהט שעה ארוכה עד שהמשקפיים נשמטו ונפלו על הרצפה ונשברו לרסיסים, או אז לקח כל אחד מהיורשים חלק מהשברים של משקפי הפלא.
בן יחזקאל (ח"ו עמ' 245)
