פתאום הרגיש שהוא נופל ועלטה עמוקה השתררה סביבו... לא ידע כמה זמן היה שרוי באותה עלטה

ברוב חפזונו להיכנס כדי לצאת, לא הבחין בשלט אזהרה עם הרבה סימני קריאה בכניסה למערה. בעודו בפנים חש כמועל בתפקידו וייסר את עצמו שלא לשם כך נשלח על ידי המשגיח, אלא שייסוריו לא נמשכו זמן רב... צעד אחד לא נכון, אבן סוררת שלא נכנעה למדרך כף רגלו, פתאום הרגיש שהוא נופל ועלטה עמוקה השתררה סביבו... לא ידע כמה זמן היה שרוי באותה עלטה, כיוון שגם כשהתעורר המשיכה לשרור סביבו, סמיכה שקטה ומעיקה. מתברר כי בכניסה למערה היה שלט אזהרה על כך שבמערה נפערו כמה בורות והכניסה מסוכנת. למעשה כניסתה אף גודרה, אך שיתוף פעולה לא יזום בין מטיילים חסרי אחריות מחד וגנבי מתכות מאידך, גרם לכך שרק השלט נותר, אותו שלט שיענקי לא ראה.

ערב אחד בימי בין הזמנים צלצל הטלפון בביתו של אברהם יעקב ('יענקי'), אברך נעים הליכות. על הקו היה רבי שלמה, המשגיח בישיבה שבה יענקי לומד ומלמד.
בפיו של המשגיח – יהודי יקר ובעל נפש עמוקה ורגישה – בקשה לא שיגרתית. נודע לו שכמה מבחורי הישיבה מתעתדים לצאת לטיול הרפתקני. זו ממש בעיה: מצד אחד מי יודע אלו סכנות ופחי יוקשים רוחניים וגשמיים עלול להצמיח טיול שכזה, ומאידך דוגל המשגיח בשיטה שאין לעמוד על גבם של הבחורים על כל צעד ושעל. סבור הוא שעצמאות מבוקרת יש בה כדי להצמיח את הבחורים. כך שמע מרבותיו, כי אומנם במשתלה תחת עיניו הפקוחות של הגנן וידיו האמונות – צומחים פרחים יפהפיים ושובי כל לב, אבל הארזים הגדולים – צומחים ביער... וכך מתלבט לו המשגיח מה יעשה, שופך את נפשו בכמה פרקי תהילים ולפתע מנצנץ הרעיון המבריק. ישלח את יענקי עם אותם בחורים. אלו מצדם ייהנו מחברתו הקלילה והעליזה, ומאידך אם יענקי בשטח, אין מתח. יכול היה להיות סמוך ובטוח שהטיול הנכסף יתנהל על מי מנוחות הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני.
יענקי שומע את בקשתו-תחינתו של המשגיח ולאחר היסוס קל משיב בחיוב. אומנם, תכנן לאותו יום כמה סידורים דחופים בכל מיני משרדי ממשלה בנקים ועירייה, שבעולמם האפרורי יש רק שעות קבלה נוקשות ולא מתאימות לאברך שבבקרים נתונים כל מעיינו לטור-שולחן-ערוך הלכות מוקצה. ובכל זאת, האחריות על נפשות (וגופות) בחורים היקרים לליבו, דוחה אותם סידורים, שימתינו בסבלנות להזדמנות אחרת. וגם שלא לשמה יש כאן – התרעננות קלה גם היא ראוייה בימים שכאלו.
וכך יוצר יענקי את הקשר עם "ראש החבורה", מספר בעדינות ששמע שיש טיול ו"אולי יש מקום פנוי עבורו בטנדר" (וכמובן שיש...). הנסיעה והטיול חולפים בנעימים, החלטתו של המשגיח מוכיחה את עצמה, שכן עצם נוכחותו של יענקי עם הבחורים מבטלת ממילא כל מיני מחשבות, תוכניות ודמיונות נעורים. אלא שככל יום, גם זה שהתחיל בזריחה, סופו שתשקע שמשו ויפנה את מקומו ללילה שאחריו.
וכאן החל מתגלע הויכוח הראשון בין "רבי אברהם יעקב" לראש החבורה – יוסי. יוסי רוצה לטייל בעוד איזו מערה בסביבה "שאין מצב להיות כאן באזור ולפספס אותה", ואילו יענקי חושש משעת בין הערביים כזו – שעה שבה נבראו המזיקים, גם התוכנית הזו מסוכנת ועלולה לגרום נזקים. בסופו של דבר מגיעים לפשרה, ייסעו אל המערה, ויענקי הוא שיכנס לבדוק אם בשעה כזו אפשר עוד לבקר בה... יענקי אינו מהפחדנים, ובכל זאת ליבו הולם בעוז כשהוא נכנס פנימה.
ברוב חפזונו להיכנס כדי לצאת, לא הבחין בשלט אזהרה עם הרבה סימני קריאה בכניסה למערה. בעודו בפנים חש כמועל בתפקידו וייסר את עצמו שלא לשם כך נשלח על ידי המשגיח, אלא שייסוריו לא נמשכו זמן רב... צעד אחד לא נכון, אבן סוררת שלא נכנעה למדרך כף רגלו, פתאום הרגיש שהוא נופל ועלטה עמוקה השתררה סביבו... לא ידע כמה זמן היה שרוי באותה עלטה, כיוון שגם כשהתעורר המשיכה לשרור סביבו, סמיכה שקטה ומעיקה. מתברר כי בכניסה למערה היה שלט אזהרה על כך שבמערה נפערו כמה בורות והכניסה מסוכנת. למעשה כניסתה אף גודרה, אך שיתוף פעולה לא יזום בין מטיילים חסרי אחריות מחד וגנבי מתכות מאידך, גרם לכך שרק השלט נותר, אותו שלט שיענקי לא ראה.
כך מעד יענקי, נפל לתוך אחד מאותם בורות, שבר יד ורגל, וגרוע מכל את עצם הגולגולת. עצמות אולי סופן להתאחות, אבל אותה מכה איומה שחטף הראש – היא שגרמה לו ימים ארוכים של חוסר הכרה על סף התעוררות, נים ולא נים תיר ולא תיר. הדאגה לשלומו עטפה את משפחתו, ידידיו, חברי הכולל, בחורי הישיבה ובני הקהילה. הכל עמדו בתפילה לשלומו ובריאותו של אברך יקר שבביתו שלושה פעוטות הזקוקים לאבא.
בראש הדואגים, שניים. דואגים, מלאי חרדה ויגון ואכולי חרטה. המשגיח ויוסי. כל אחד כשלעצמו מאשים את עצמו. המשגיח שביקש מיענקי להצטרף לטיול, ויוסי שהתעקש על אותה מערה... רבי שלמה המשגיח ערך חשבון נפש אם הקו החינוכי בו נקט נכון היה, או שמא שגה. ליבו הכהו ונטה לתלות בעצמו את הקולר. ויוסי... יוסי לא מש מספר התהילים. הוא מתחנן לבני המשפחה שירשו לו לשהות ליד מיטתו של "רבי אברהם יעקב" בשעות שאין מי שיהיה שם.
אביו של יענקי יהודי חסידי, מלא אמונה זכה וצלולה, שיודע וחי את ההכרה שלא פלוני הוא הגורם והאשם בכל דבר שאירע או קרה, התמלא עליו חמלה והסכים. כיום אנו יודעים כי יענקי לא היה מחוסר הכרה ממש, יתכן שאם ירצה יכול הוא להתעורר, אלא שאינו רוצה. אינו רוצה לחיות. בוקר אחד סר מעליו הערפל המעיק באופן חלקי, ומתוך הטשטוש שמע את ביקור הרופאים. הרופא שקרב אל מיטתו לא הבחין בערנותו החלקית ובתוך הסקירה הסביר בידענות מופרזת: "הבחור הזה, בעיה גדולה. קיבל מכה חזקה בגולגולת ועבר ניתוח בראש שהציל את חייו. אך טרם התאושש. לפי בדיקות ראשוניות ככל הנראה מוחו נפגע קשות באזור מרכז הראיה. גם אם יתעורר כנראה לא יוכל לראות!".
הדברים הנחרצים שיקעו את יענקי בגל עמוק של דכדוך, ובחוסר רצון לצאת מהערפול. בתוכו קיננה מחשבה איומה, "סומא חשוב כמת! למה לי חיים?". המשפחה מבררת אצל הרופאים מדוע יענקי אינו מתעורר מחוסר ההכרה. והם עונים: "אין שום סיבה שלא יתעורר. הוא רק צריך לרצות...".
התשובה הזו גורמת למשפחה לשהות על יד מיטתו שעות ארוכות יותר, לדבר אליו, לבקש ממנו, לשיר שירים אהובים ועוד, אך מאום לא מועיל... ליענקי אח מבוגר ממנו בשלוש שנים – איציק, מאז ילדותם הם קשורים זה לזה בקשר עז בל ינתק. גם לאחר נישואיהם, כשיענקי מתגורר בעיר אחת ואיציק בקריה בעיר אחרת, הם שומרים על קשר רציף יום יומי. כבר שנים ארוכות שהם לומדים בחברותא טלפונית ספרי מחשבה ומוסר של הראשונים, דבר יום ביומו. איציק החליט שלא עת לחשות.
בערב שבת ארגן את כל בני המשפחה, האחים-הגיסים-האחיינים – בני הדודים וכל הקרובים יותר ופחות, לתפילת רבים בכותל המערבי שתתקיים במוצאי שבת הקרוב. השבת יצאה ובני המשפחה מתאספים אל הכותל זה אחר זה לתפילה שתבקע רקיעים, ועל יד מיטתו של רבי אברהם יעקב ניצב יוסי, גם הוא שקוע בספר התהילים, מבקש בתחינה פרק אחר פרק. לפתע נפתחת הדלת חרישית. אל החדר נכנס רבי שלמה – המשגיח הנערץ. רבי שלמה מודע היטב לחומרת המצב, אך לא מלאו ליבו להצטרף לתפילה בכותל המערבי, חש שאינו מסוגל להביט בפני המשפחה. מבחינתו כעת היא שעת הכושר לבוא ולבקר את האברך היקר השוהה במצב כה קשה. שמע מיוסי את מצבו של יענקי, והצטרף אליו לאמירת תהילים.
לאחר כשעה של תפילה משתפכת ומתחננת, פנה לפתע אל יוסי ושאל: "סעדת כבר הערב?". יוסי מביט במשגיח בפנים תמהות, בשבועיים האחרונים בקושי הצליח לבלוע משהו, וכאן בחדר הזה, ליד מיטתו של מחוסר ההכרה, מצפה ממנו המשגיח שיאכל?! המשגיח לא הניח לו. "הלא כעת מוצאי שבת, ומן הראוי לסעוד מלווה מלכה". התימהון לא סר מפניו של יוסי, "האומנם? חובה?! גם כאן בחדר?" והמשגיח בשלו: "סעודת מלווה מלכה אינה סעודה של הנאה גשמית, הגוף כבר התעדן במאכלי שבת שלוש פעמים ואינו מבקש כעת תענוגות נוספים. כעת זוהי סעודה של דוד מלכא משיחא, סעודה שכולה לשמים".
יוסי מצביע על חבילת עוגיות שנמצאת בחדר אך המשגיח לא מסתפק. "ראוי יותר ליטול ידיים". ממטבח המחלקה הוא מביא כמה פרוסות חלה שנותרו שם בדרך נס, מוזג שתי כוסות תה מהביל וסועד לצידו של יוסי בשתיקה. אלא שהשתיקה אינה אורחת רצוייה בסעודת מלווה מלכה. סעודה שכזו דרכה שתהא מתובלת בסיפורי צדיקים המרוממים את האדם טפח מעל הקרקע ומציבים אותו בעולם שכולו טוהר רוחני, עולם של טהרת המוח והלב, עולם של קדושה אפופה ברגש טמיר ונעלם... וכך הוא מספר ליוסי: "דע לך כי סעודה של ממש במוצאי שבת קודש היא מנהג המקיף את כלל ישראל.
מסופר על הגר"א מוילנא שפעם אחת חלה במוצאי שבת והקיא ולא היה יכול לאכול סעודה רביעית, אך לאחר שישן כמה שעות וחזר לכוחותיו, ביקש מבני משפחתו שיבדקו אם טרם עלה השחר, וכשראו שאכן עדיין לא עבר הלילה, ביקש שיפוררו עבורו כזית פת ויאכילוהו כדי שיקיים מצוות סעודה רביעית.
ועוד מסופר עליו, שפעם אחת הגיע אליו תלמידו הגדול רבי חיים מוואלוז'ין במוצאי שבת, שאלו הגר"א "האם אכלת סעודת מלווה מלכה?". רבי חיים השיבו "איני בקו הבריאות וחושש אני שהאכילה תזיק לי, הקלתי לעצמי לצאת ידי חובת הסעודה בעוגת דבש". הגר"א לא הסכים עימו וציווה עליו לקיים מייד את המצווה בפת.
וכך היו יושבים המשגיח יוסי ולא הבחינו השניים כי יענקי התעורר ומאזין לשיחתם, ואף הוא לא היה בו כוח להסב את תשומת לבם אליו. אך את הדברים שמע והחל זועק ממעמקי ליבו: "ריבונו של עולם!! חושה להושיעני ולהאיר את עיניי! אני מקבל על עצמי אם אתאושש ואבריא, להקפיד בכל כוחי לסעוד מלווה מלכה וליטול בה ידיים על הפת". מעבר לכך לא עמדו לו כוחותיו, ושקע שוב בערפל סמיך.
***

"נוסעים יקרים. אתם מתבקשים לחגור חגורות. בעוד עשרים דקות ננחת בנמל היתרו שבלונדון. הטמפרטורה על הקרקע 4 מעלות". קולו של הקברניט גרם לרבי אברהם יעקב להזדרז ולסיים את סיפורו כדי שהוא ובן שיחו עוד יספיקו לברך ברכת המזון על סעודת מלווה מלכה הממושכת שערכו.
שכן בדקה האחרונה לפני ששערי העלייה למטוס נסגרו ויענקי כמעט ונשאר בשדה התעופה, מצא יהודי יקר שהחזיק בצקלונו כמה לחמניות, כאלו שניתן ליטול עליהם ידיים, ובשמחה פרס מהן לרבי אברהם יעקב ובן לווייתו.
וכך סיים רבי אברהם יעקב את סיפורו, "כאמור הייתי מחוסר הכרה – אך מאותה קבלה שקיבלתי באותה סעודת מלווה מלכה שנערכה לצידי, חל שיפור של ממש במצבי. אחד מגדולי הרבנים עמם נועצו בני משפחתי הורה שמעתה והלאה ישתמשו בשמי המלא "אברהם יעקב", ולא "יענקי". אכן, חזרתי להכרה מלאה אחרי כמה חודשים. מאור עיני חזר אלי כאילו מאום לא ארע.
חמש עשרה שנים עברו מאז, וברוך ה' לא החסרתי מאז אף פעם סעודת מלווה מלכה אחת על הפת. גם בערב זה, למרות המהירות בה נחפזו לצאת תיכף אחר הבדלה ולהזדרז לטוס, הכנתי עמי כצידה לדרך כמה "כזיתים" ליטול עליהם ידיים, אלא שברוב חיפזון נשכחו. משום כך נקל לך להבין שאילמלא מצאתי לפני העלייה למטוס אותו יהודי טוב לב שחלק עמי פת לחמו, מוכן הייתי להפסיד את הטיסה... וכי חוש הראייה, מאור עיניים, אינו יקר יותר מאותם כמה מאות דולרים שעלה הכרטיס?!". מסיפור מפעים זה לומדים אנו את הכוח של קבלה טובה על ידי דיבור ואת הישועה שבאה בעקבותיה...!