פסק דין מעולם העליון

בית הדין פסק שהבן אינו אשם וכי יש להתיר את השבועה. כדי להתיר את תקיעת הכף לחצו הדיינים את ידו של הבן. כאשר הבן לחץ את ידי שני הדיינים הראשונים חש כי אלה ידיים מהעולם העליון, אבל כשלחץ את ידו של הדיין השלישי הרגיש שזו יד גשמית, של אדם החי בעולם הזה. הדבר הפליא אותו והוא התבונן בפניו של הדיין בניסיון לזהותו, אך לא הצליח.
הבן התעורר מהחלום המרטיט ונזקק לכמה דקות כדי לעכל שהכול התרחש בחלום. מאז לא שב אביו לפקוד אותו בחלומותיו, אבל זהות הדיין השלישי טרדה את מנוחתו. הוא היה משוכנע כי הדיין הזה הוא אחד מצדיקי הדור, והחליט לאתרו. נפרד האיש מבני ביתו ויצא לנדוד בעולם בתקווה למצוא את הצדיק.

המלווים התקבצו, אך מסע ההלוויה התעכב. "מדוע ממתינים? למי מחכים?", תהו האנשים. "חתנו של המנוח מעכב את ההלוויה", עברה השמועה, שהגדילה עוד יותר את התהייה.
זה היה בשנת תרע"ב, פחות מיממה קודם לכן התבשרו תושבי העיירה דאראבאן שברומניה, כי ר' יוסף ברץ, יהודי נכבד, גביר גדול ובעל צדקה, השיב את נשמתו לבוראו. חתנו, ר' אברהם פסטינג, שימש ראש הקהל בעיר צ'ורטקוב, וכשקיבל את הידיעה המעציבה מיהר לבית חותנו, להשתתף בהלווייתו.
בבואו מצא את הבית חתום בחותמות ממשלתיות. התברר לו שהממשלה אינה מאפשרת למשפחה להיכנס לבית הנפטר עד שישולם מס פטירה, כחוק, אלא שהמשרדים היו סגורים באותו יום.
הבעיה התעוררה כאשר ביקשו הקברנים לעטוף את גופת הנפטר בטליתו, אלא שהטלית הייתה בתוך הבית. באין ברירה חשבו אנשי החברה קדישא לקחת טלית אחרת, ומולם התייצב ר' אברהם פסטינג ועמד על כך שיקברו אותו אך ורק בטלית שהכין חותנו.
לא הייתה ברירה ונער צנום נשלח להשתחל אל הבית מבעד לארובה. הוא הוציא את הטלית, ורק אז יצאה ההלוויה לדרכה.
בתום ההלוויה ביקשו אנשי החברה קדישא להבין את פשר נחישותו של ר' אברהם לטמון את חותנו בטליתו דווקא, ור' אברהם פתח וסיפר:
בעיר צ'ורטקוב, מקום מגוריו, חי יהודי ולו בן יחיד. לפני פטירתו ביקש האב מבנו כי אחרי פטירתו יקבור אותו בטלית חדשה שקנה. הבן הבטיח לאביו כי ימלא את הוראתו, אך האב ביקש: "אנא הישבע לי בתקיעת כף כי לא תקברני בשום טלית לבד מהטלית שקניתי והכנתי". הבן נשבע לו כבקשתו.
כמה שעות אחר-כך החזיר האב את נשמתו ליוצרו. צער הפטירה והטרדות הרבות שנפלו על כתפי הבן היחיד השכיחו ממנו את בקשתו האחרונה של אביו, והוא נטמן בטלית אחרת.
עבר זמן לא רב, והאב הופיע אצל בנו בחלום. "למה לא קברת אותי בטלית החדשה, כפי שהבטחת לי", תבע האב. החלום חזר ונשנה. בלילות הבאים היה האב חוזר ותובע: "הלוא הבטחת לי בתקיעת כף כי תמלא את בקשתי!".
הבן לא ידע מה לעשות. וכי אפשר לפתוח את הקבר ולהחליף את הטלית? בפעם הבאה שהאב בא אל בנו בחלומו התנצל הבן וביקש את סליחתו. הוא התחנן לפני אביו שידון אותו לכף זכות, על שטרדות הלוויה וצער הפטירה השכיחו ממנו את הבטחתו.
"אני מקבל את דבריך", אמר לו האב, "אבל הלוא נתת לי שבועה בתקיעת כף, ולכן עליך להתיר אותה בבית דין. בוא איתי לבית הדין ונתיר את השבועה". הבן הסכים והלך בחלומו עם אביו לבית דין של מעלה.
ישבו שם שני דיינים הדורי פנים, ממתינים להצטרפות הדיין השלישי. כעבור זמן קצר נכנס הדיין, והדיון נפתח. האב הציג את טענותיו כי בנו הפר שבועה שנשבע בתקיעת כף, ואילו הבן הסביר כי הדבר קרה באונס.
בית הדין פסק שהבן אינו אשם וכי יש להתיר את השבועה. כדי להתיר את תקיעת הכף לחצו הדיינים את ידו של הבן. כאשר הבן לחץ את ידי שני הדיינים הראשונים חש כי אלה ידיים מהעולם העליון, אבל כשלחץ את ידו של הדיין השלישי הרגיש שזו יד גשמית, של אדם החי בעולם הזה. הדבר הפליא אותו והוא התבונן בפניו של הדיין בניסיון לזהותו, אך לא הצליח.
הבן התעורר מהחלום המרטיט ונזקק לכמה דקות כדי לעכל שהכול התרחש בחלום. מאז לא שב אביו לפקוד אותו בחלומותיו, אבל זהות הדיין השלישי טרדה את מנוחתו. הוא היה משוכנע כי הדיין הזה הוא אחד מצדיקי הדור, והחליט לאתרו. נפרד האיש מבני ביתו ויצא לנדוד בעולם בתקווה למצוא את הצדיק.
כמעט שנה שלמה נדד ממדינה למדינה, מעיר לעיר, אך לא מצא את מה שחיפש. יום אחד בא לעיירה בוהוש שברומניה, ושם את פעמיו להיכלו של האדמו"ר מבוהוש, רבי יצחק פרידמן. כשפתח את הדלת וראה את תואר פניו, נפלטה מפיו זעקה: "רבי!...".
בהתרגשותו הגדולה רצה לומר כי הוא הדיין השלישי שהופיע בחלומו, אך רבי יצחק רמז לו שלא יאמר דבר. "אני יודע הכול, אינך צריך לספר לי", אמר והוסיף: "הקשב היטב לדבריי. אל תספר דבר מכל הסיפור שאירע לך. אם תעשה כן, חיי שנינו נתונים בסכנה!".
הרבי הרעיף עליו ברכות ונפרד ממנו לשלום. קל לתאר את קבלת הפנים שחיכתה לאיש בשובו לביתו אחרי שנה של היעדרות. בני הבית ציפו בקוצר רוח לשמוע מה העלה בחכתו בנסיעתו הממושכת, אך הוא סירב לגלות, נאמן לדברי הצדיק.
ואולם אשתו לא הרפתה, ולחצה עליו לגלות לה את פשר הדבר. האיש לא עמד בהפצרותיה וגילה לה. לדאבון הלב, באותה שנה נפטרו האדמו"ר מבוהוש (בי' באלול תרנ"ו) ובעל החלום.
סיים ר' אברהם פסטינג את סיפורו ואמר: "בעקבות הסיפור השתדלתי מאוד כי אבי ייקבר בטליתו, כדי למלא את רצונו".
(על-פי "נר ישראל" הובא בגל' שיחת השבוע)