על המפתן עמדה ילדה קטנה, צנומה, חולה, פניה חיוורות ובידה עציץ פרחים
אותה שעה נשמעו דפיקות קלות על דלת ביתי. דפיקות חלשות ומהוססות. על המפתן עמדה ילדה קטנה, צנומה, חולה, פניה חיוורות ובידה עציץ פרחים. ליבי החל דופק בפראות, והיא אמרה בשלווה: "כבודו. תודה רבה על תרומת הדם שתרמת עבורי, אנא קבל את העציץ כתשורה סמלית". דמעות זלגו מעיני וגרוני נשנק, באומרי "אין צורך, ילדתי, לא עשיתי מאומה", והיא החזירה: "אבל, תודה רבה ואגוטן יום טוב". "היי בריאה ילדתי", השבתי לה, "ויברכך הא-ל ממעונו".
הרב שלום זיידן שליט"א מגולדרס גרין שבלונדון, ניאות לשתף אותנו בחוויה רגשית עזה שעברה עליו בערבו של יום כיפור ה'תש"ן. "לפי הודעתכם", הוא כותב, "שכל המעוניין לזכות את הרבים בסיפור שיש בו מוסר השכל ישגרו אליכם, אני כותב למערכת את סיפורי המרגש".
"לפני שנים שימשתי כרב בקהילה בדרום אפריקה. באחד מן הימים שבין ראש השנה ליום כיפור התכוננתי לצאת לעיירה סמוכה לקהילתי, כדי למסור שם שיעור. רגע לפני צאתי, נשמע צלצולו של מכשיר הטלפון. מן העבר השני של הקו דיבר נציג של בנק הדם. אני נמניתי על רשימה של יהודים שהתנדבו לתרום דם בעת הצורך, וכעת, כך סיפר הפקיד, נוצר מחסור חמור בדם, ולפיכך אני מתבקש להופיע בדחיפות במשרדיהם ולתרום דם.
אני נחשב כתורם דם "נלהב". ב"ה, עד היום תרמתי דם למעלה ממאתים פעמים, אך הפעם בקשתי מן הפקיד שינסה למצוא תורם אחר, מאחר שזמני דחוק ביותר. נסיונותיו של הפקיד לא צלחו. התקשרתי לראש הקהילה שבה הייתי אמור למסור שיעור והודעתי לו, כי עקב המקרה הדחוף אני נאלץ לערוך שינוי בלוח הזמנים שלי.
נסעתי לבנק הדם ושם הוברר לי, כי חומר מסויים שבדמי יבודד, כדי להערותו בגופו של חולה סרטן שחייו תלויים על בלימה.
בערב יום כיפור, בצהרי יום ראשון, ישבתי בביתי והתכוננתי לדרשת יום כיפור אותה הייתי צריך לנאום לפני קהל עדתי. ספרים רבים נערמו על שולחני, משמאל ומימין, חוברות וקונטרסים, מאמרי מוסר וחיבורים שונים, אך משום מה לא עלה בידי למצוא מסר רעיוני חד, קצר וקולע, שעל ידו אוכל להתחבר אל הקהל ולדבר על לבם "שפרו מעשיכם".
אותה שעה נשמעו דפיקות קלות על דלת ביתי. דפיקות חלשות ומהוססות. על המפתן עמדה ילדה קטנה, צנומה, חולה, פניה חיוורות ובידה עציץ פרחים. ליבי החל דופק בפראות, והיאאמרה בשלווה: "כבודו. תודה רבה על תרומת הדם שתרמת עבורי, אנא קבל את העציץ כתשורה סמלית". דמעות זלגו מעיני וגרוני נשנק, באומרי "אין צורך, ילדתי, לא עשיתי מאומה", והיא החזירה: "אבל, תודה רבה ואגוטן יום טוב". "היי בריאה ילדתי", השבתי לה, "ויברכך הא-ל ממעונו".
שבתי לחדרי, ובראשי היתה מונחת הדרשה הטובה ביותר ליום כיפור שיכול הייתי להעלות בדעתי. "כולכם יודעים", אמרתי בעמדי לפני הקהל ביום הכיפורים, "את מאמר חז"ל שבראש השנה צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים, גם דינם של הרשעים הגמורים נחתם לאלתר, ואילו הבינוניים תלויים ועומדים עד שלהי יום הכיפורים.
כל מעשה טוב שיעשו, כל דקת לימוד תורה שיזכו ללמוד, עשויים להטות את הכף לטובה.
לעיתים מעשה הנראה קטן בעינינו, תוצאותיו גדולות ואדירות מימדים ומי ישורן. סיפרתי להם בהתרגשות על תרומת הדם שהצילה את חייה של הילדה הקטנה, כדי להמחיש להם מה כוחו
של מעשה טוב אחד, ועד כמה השפעתו עצומה ותוצאותיו מבורכות.
אין אנו יודעים את מספר המעשים הטובים אותם אנו זקוקים לעשות כדי להטות את הכף. עלינו להתייחס לכך כאל תרומת דם לחולה אנוש. כל טיפה חשובה. כל מנה בכוחה להטות את הכף ולהשיב את נפשו של החולה המתייסר, להעמידו על רגליו ולהבריאו.
מעולם לא ראיתי את הקהל נרגש כל כך כפי שהיה באותו יום. הם הבינו באופן הבהיר ביותר,
כי עשרים וארבע השעות שלפניהם חיוניות באופן קריטי לגורלם ולעתידם.
טרם ירידתי מן הבמה נשמעו יבבות קלות מכיוון הקהל. שוב נשנק קולי מבכי, ולבני קהלי אמרתי 'אני מופיע לפני הקב"ה עם עציץ פרחים".
