עיניהם של עשרות בחורים הביטו במטוס הנייר, כשהן קרועות לרווחה מרוב תדהמה. תעלול שכזה? ועוד באמצע שיעורו של ראש הישיבה הדגול?

עיניהם של עשרות בחורים הביטו במטוס הנייר, כשהן קרועות לרווחה מרוב תדהמה. תעלול שכזה? ועוד באמצע שיעורו של ראש הישיבה הדגול? מיהו זה אשר העז לעשות את המעשה הטיפשי והמביש הלזה??? | סיפור גבורתו של רבי נחמן גלינסקי (בן המגיד מישרים המפו' רבי יעקב גלינסקי) זצ"ל 

הטיסה הייתה קצרה. מטרים ספורים של ריחוף בחלל חדר השיעורים, ולאחריהם נחיתה פתאומית על שולחנו של ראש הישיבה. השיעור נקטע באחת והס הושלך בחדר הגדול.

עיניהם של עשרות בחורים הביטו במטוס הנייר, כשהן קרועות לרווחה מרוב תדהמה. תעלול שכזה? ועוד באמצע שיעורו של ראש הישיבה הדגול? מיהו זה אשר העז לעשות את המעשה הטיפשי והמביש הלזה??? עיניו של ראש הישיבה ננעצות במטוס השמוט על השולחן.

אחר חולף המבט, סוקר את פניהם של התלמידים. מבט חודר, נוקב. הייתה זו אחת הישיבות הטובות והמפורסמות בירושלים. ישיבה לצעירים, שנערים רבים התדפקו על דלתותיה כדי לזכות לחבוש את ספסלי בית מדרשה. ישיבה אשר העמידה תלמידים הרבה, ובוגריה פיארו את עולם התורה והישיבות. ומעולם לא אירע כדבר הלזה בין כתלי הישיבה הזאת. מעולם. זבוב מרחף בחלל החדר, זמזומו חותך את הדממה הרובצת בין הסטנדרים. מטוס הנייר דומם ומבוייש, מוטל על יד הגמרא הגדולה של ראש הישיבה, אינו מודע לסערה שהוא חולל בנחיתתו הבלתי צפויה.

"מי שעשה זאת, יקום וילך לביתו" קולו של ראש הישיבה עמוק, כאוב. צר לו על השיעורים שנקטע באיבו. ליבו בל עימו על משובת הנעורים, שאינה הולמת את שיעור קומתם של בני ישיבתו. דואב הוא על התעלול הנועז, שגרם לביטול תורה כה גדול.

ראש הישיבה חופן את זקנו המלבין בכף ידו, ממתין לבעל המעשה שיודה. הדממה ממשיכה לנסר, מסתורין בכנפיה. אף אצבע אינה מורמת, "התלמיד שעשה זאת, יקום עכשיו וילך הביתה", חוזר ראש הישיבה בפנים חתומות על דבריו, נחישות נמסכת בקולו. רעד מורגש באוויר, חולף בינות לספסלים. האם יקום בעל המעשה ויודה על חטאו, או ימשיך להסתתר תחת מעטה הדממה ולהתעלם מדרישתו הנחרצת של ראש הישיבה? כשחזרו ונשמעו הדברים בפעם השלישית, נשמע רחש קל ומהוסס מפינת החדר.

היה זה נחמן, מצעירי התלמידים בישיבה. טרם מלאו לו שלוש עשרה שנה, אפילו. בראש מורכן התרומם נחמן ממקומו, בשפל קול גמגם מילת התנצלות נבוכה. אחר חמק החוצה ופנה בבושת פנים אל הפרוזדור הריק והשומם. עשרות זוגות עיניים ליוו את נחמן בצאתו, ננעצות בתדהמה בגבו המתרחק. לא מתאים לו, לנער המוכשר ועדין ההליכות, מעשה משובה חסר אחריות שכזה. איככה עלה הדבר בדעתו... קשה היה להמשיך את השיעור שנקטע. התלמידים היו מבולבלים ונסערים, גם ראש הישיבה היה עדיין הלום וכאוב, פניו חיוורות ועטויות אכזבה. אם בארזים נפלה שלהבת... אוי, מה זאת אירע לו, לאחד מטובי התלמידים. איככה נכשל במעשה מביש וריקני כזה? אט אט נרגעו הרוחות.

מעידתו הרגעית של נחמן, שהיכתה גלים בין כתלי הישיבה, זכתה למחילה. ראש הישיבה ידע כי נפש גבוהה בקרבו, לב מבין לו, ובוודאי נוקפת בו החרטה על המשוגה הבלתי צפוייה. גם נחמן מצידו השתדל להצדיק את האימון שנתנו בו. התאמץ בכל מאודו להוכיח שהוא היה ראוי לה, למחילה...

* * *

מגבית חירום. זו הייתה ההחלטה שנפלה בקרב בני המשפחה המורחבת. אחד מבני המשפחה נפל למשכב, אחד ומיוחד שבהם, והדאגה הצורבת מילאה את הלבבות עוד כלות. זה התחיל בתקופה ארוכה של בדיקות מייסרות ושל אבחונים אצל טובי המומחים. אחר כך היו התייעצויות עם עסקני רפואה, העברה דחופה של צילומים וממצאי בדיקות למרכזים רפואיים ברחבי תבל, ומסקנה אחת בלתי נמנעת. מסקנה שעלתה והדהדה, ריחפה סביב מיטתו של החולה ומילאה את חדרי הבית הקט. חלפה בינות לרהיטים הצנועים, קיפצה בין נעליהם המרופטות של הזאטוטים המתרוצצים הנה ושוב בלי להיות מודעים למצבו החמור של האבא, והצטרפה לסימן שאלה ענק, מזדקר, צבוע בגוון מאיים של כסף. כסף. כסף. כסף... האפשר להביט בעיניהם של ילדי החמד הללו, תינוקות של בית רבן ולהסביר להם כי בגלל סיבות כספיות לא יקבל האב החולה את הטיפול שהרופאים ממליצים עליו? היכולים אחים אוהבים להביט בעיניים כלות בדעיכתו של אחיהם ובשרם בידיעה שלו היה בידם ממון היו יכולים לנסות להביא מזור לכאביו? סגרו את הגמרא, זנחו את הסטנדר והלכו לכתת רגליהם אצל נדיבי עם. לערוך מגבית בשביל ההוצאות הרפואיות של בן משפחתם. דלתות נפתחו בפניהם, גם לבבות. יהודים נתבעים ונותנים. לב מי לא יחרד לשמוע צרת המשפחה, אשר יקירה מוטל על ערש חוליו, מרחף בין חיים למוות... בתי האב של השכונה הירושלמית קידמו את הגיס בדומיה של הערכה. לא קלה המשימה שהוא נטל על שכמו. מכתת רגליים, מושיט יד מבקשת ומייחל לרחמי שמים... מתאמץ להצלחת המגבית להוצאות הרפואיות הכבדות. 

דלת ביתו של אחד מראשי הישיבות החשובות והמפורסמות נפתחה בפניו. נכנס אל הבית פנימה והניח בהדרת כבוד את המסמכים הרפואיים בפני ראש הישיבה הדגול. הסביר על ההוצאות הרפואיות ועל המגבית, סיפר על המחלה הקשה המקננת בגוף ומתשת את הכוחות, מחלתו של גיסו רבי נחמן גלינסקי... (בן המגיד מישרים המפו' רבי יעקב גלינסקי זצ"ל) "רבי נחמן???" זעקה אילמת ממלאה את החדר. מתלעלעת בינות למסמכים הרפואיים שעל השולחן, מרחפת מעל לראשים הרכונים "רבי נחמן???". הגיס מביט בסערת הרוח האופפת את ראש הישיבה, בעיניים המתערפלות, בדוק של העצב הנמסך, ומהנהן בראשו באלם קול.

 "לרבי נחמן חייב אני את חיי", מרעיד קולו של ראש הישיבה, "את כל הרוחניות שלי. את התורה שלמדתי מנעורי ועד עתה". כמו מתוך חלום, צף העבר ומבצבץ על פני הקרקע. פורס כנפיים רוויות הוד על הקירות הלבנים, סוחף את הלבבות אל מחוזות עלומים ומרוחקים, אל שנות דור שחלפו ואינן. אל סיפור חיים אמיתי ומדהים, שמסופר בנימה אישית מרטיטת לב.

 "הייתי נער צעיר, כמעט ילד", ידו של ראש הישיבה חופנת את זקנו המאפיר והוא מספר על הישיבה בה החל את דרכו בעולמה של תורה. הישיבה בה למד בהיותו נער שובב ומלא מרץ, נער שלא תמיד היה עסוק אך ורק בלימוד... פתאום עולה מתהום השכחה סיפורו של מטוס הנייר. אותו מטוס נמהר וחסר מחשבה שנשלח בעיצומו של "שיעור כללי" אל שולחנו של ראש ישיבה מבוגר ונשוא פנים.

"ראש הישיבה היה כעוס מאוד. הוא דרש מהתלמיד המחוצף שיודה במעשה וילך לביתו. דרש פעם ופעמיים, ובלב שלי געשה סערה נוראה. התפללתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי אל קרבה. קלטתי פתאום עד כמה נורא המעשה אשר עוללתי". ראש הישיבה מוחה ביד מרעידה עיניים לחות כשהוא מספר את ההמשך נורא ההוד שהתרחש בחדר השיעורים. האווירה הנשגבה ניתנת כמעט למישוש.

"כשחזר ראש הישיבה בפעם השלישית על דרישתו, קם אחד מהחברים שלי, נחמן גלינסקי שמו. הוא התנצל בשפל קול על המעשה המביש ויצא מהחדר, נוטל על גבו את העונש הנורא שהייתי אני אמור לקבל...". תדהמה מוחלטת. הגיס ההמום אינו מסוגל להוציא מילה מפיו. משק כנפי ההיסטוריה הולם בקול ענות גבוה, מרעיד את אמות הסיפים.

"באותם ימים, השתוללה מגיפת הציונות ברחובות בערים ורבים חללים הפילה בכרם בית ישראל. צעירים נסחפו אחריה שולל בהמוניהם, פרקו עול והותירו אחריהם משפחות שבורות ואבלות. אם הייתי נשלח בבושת פנים מאותה ישיבה, הייתי עלול להניח הכל מאחורי ולעזוב. לעזוב לגמרי את הדת...

מים רבים זרמו מאז, נבעו ממעיינות תורת החיים. עשרות שנים נקפו, אולם אני לא חדלתי מלהרהר בגדלות הנפש של אותו נער צעיר. מההבנה הבלתי נתפשת למצוקתו של הזולת, מהיכולת המופלאה להטות שכם ולסבול למען החבר. האם ירד באותם רגעים לעומק החרטה שמילאה את חדרי לבבי? השיער בדעתו שדווקא אותה נחיתה גורלית הייתה זו שדחפה אותי מעלה, שהצליחה לחזק את הקשר שלי אל דף הגמרא?".

שולחן העץ, המחופה במפת בד מעוטרת, אינו מודע לגדול המעמד. גם המסמכים הרפואיים הפרוסים עליו אינם חשים בעוצמה המנשבת בין כתלי החדר. רק אלפי דפי גמרא, שנלמדו על ידי ראש הישיבה עצמו וגם על ידי מאות תלמידיו במשך השנים, מנענעים עצמם חרישית לקצב המילים המרגשות. מרכינים ראש בפני מעשה נאצל שנבע מלב טהור, מלב מלא במידות נאצלות. מתקבצים לספר תולדות חיים, המקפל בין דפיו מסר נשגב, מסר רב עוצמה של "בין אדם לחברו", שממשיך להדהד גם לאחר הסתלקותו לבית עולמו של אותו אדם מורם מעם...!