עד שהגיע סוף סוף ליעד הנכון. בטלפון אחד ענה לו הבחור כבר בראשית השיחה: "בודאי, לא אוכל למחול לך, וכי איך אוכל למחול לך?! האינך זוכר את המ"ב מסעות... מבטיחך אני שלא אמחול לך...!".
אחרי בירורים שונים ומייגעים אחרי מספרים, החל מתקשר מאחד למשנהו, כולם ענו ואמרו שאין ידוע להם שום ענין כזה, הוא לא זכור להם כ"כ בתמונה כזו, שמבייש ומקנטר.
עד שהגיע סוף סוף ליעד הנכון. בטלפון אחד ענה לו הבחור כבר בראשית השיחה: "בודאי, לא אוכל למחול לך, וכי איך אוכל למחול לך?! האינך זוכר את המ"ב מסעות... מבטיחך אני שלא אמחול לך...!".
על איזה מ"ב מסעות אתה מדבר? שאל חבירו.
המ"ב מסעות, נו, אינך זוכר כלל?! לא, איני זוכר, אולי למדתי אתך את המ"ב מסעות ובאמצע ביישתי אותך?.
***
בפרשתנו אנו קוראים מ"ב מסעות שנעו ונדו ישראל במדבר במשך ארבעים שנה. נהוג בתפוצות ישראל לקרותו בנעימה ובטעימה, להיותו ענין גדול בתולדות עם ישראל. רש"י כתב שהקב"ה בא להודיע חסדיו של מקום בטלטוליהם במדבר. בחז"ל ובאוה"ח הק' מבואר יותר שהיו צריכים כלל ישראל במדבר לברר ניצוצין במדבר, וזו היתה סיבת גלותם וטלטולם במדבר במשך ארבעים שנה.
אולם, הגה"צ המקובל רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, מחזיר אותנו עשרות שנים לאחור, לסיפור של מ"ב מסעות...!
אברך צעיר אחד, שאשתו היתה חולנית, כל פעם במחלה אחרת, פעם זה אולקוס ופעם זה שרירים ה"י, כל פעם סיפור חדש, ולא עבר זמן וגם אצל הבנים התחילו המחלות להתגלגל רח"ל, כל פעם אצל ילד אחר במשפחה אחזה בו איזו מחלה קטנה או גדולה, עד שהוכרח לראות ברמז הגלוי מן השמים שמשהו רוצים ממנו.
פעם הוא התיישב לערוך חשבון בנפשו, ואז חשב שאולי שמא קגרים, הרי נתנו לאשתו שם ע"ש איזה דודה שהיה לחמיו, והיא הרי היתה כל חייה מרת נפש ובעלת יסורים, ומי יודע אם לא זה הוא הדבר שעומדת בעוכריה.
בצר לו, פנה הוא ביום אחד אל רבי גמליאל שליט"א, להשיח את צערו.
רבי גמליאל הציע לו מיד לפנות אל הראב"ד הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל, שחוץ משליטתו בכל התורה כולה, היה גם ידוע ל'בעל השמות', ידע והבין מתי להוסיף שם על חולה או לשנות, וכל כי כהאי גוונא, דבר ששנוי במחלוקות וכללים רבים, והיו מרבים לשחר לפתחו בענינים אלו.
"בואו ונלך!" הכריז רבי גמליאל.
רבי גמליאל עמד בפני הרב פישר ואמר לו בתחנונים: אברך זה העומד לידי, מלא צרות הוא, צרות ומחלות שונות פוקדות את ביתו, פעמים אשתו חולנית פעמים ילדים חולים, חושב הוא לנפשו אולי שמא קגרים כי קראו לה שמה על שם אשה מסכנה, ואולי כדי לשנות את שם אשתו.
רבי ישראל יעקב, שר התורה, מרכין את ראשו לכמה דקות, ופוסק בכח תורתו כבאורים ותומים: לא, לא יתכן שבעבור שנתנו שמה על שם איזה קרובת משפחה שהיתה מלאה צרות היא תסבול בשביל זה, הלא בסך הכל עשתה בזה דבר טוב מאד, להנציח את שמה, אלא ודאי יש כאן ענין של "בין אדם לחבירו", יחשוב לעצמו אם בייש פעם את מאן דהוא.
אכן, 'כח התורה' של הראב"ד היה גדול ונפלא! הוא ידע בדיוק מתי לומר שזה ענין לשינוי השם, ומתי זה ענין אחר לגמרי.
האברך חזר לביתו, והחל לעשות חשבון הנפש נוקב, התחיל לחזור על כל ימיו עד הנה, כהיום הוא כבר כבן עשרים ותשע, ולא עלתה בידו איזה פעם הוא בייש מאן דהוא, הוא לא רגיל בכך לבייש אנשים. אבל אולי בכל זאת..?
רבי גמליאל הציע לו לחזור במחשבתו אחרי חבריו בישיבה גדולה.
זה לא היה דבר קל, הוא חיפש אחרי פנקס טלפונים ארצי, ועפ"י רשימות עתיקות חיפש אחרי השמות, אבל גם זה לא היה מספיק, זה כבר מתגורר בארה"ב והשני באנטווערפען והשלשי באוסטרלי'ה...
אולם, ברצון טוב, אחרי בירורים מייגעים של ימים ולילות, שבירר כל המספרים, סוף סוף הגיע לכולם, כל החברים שמחו לשמוע דרישת שלום מחבריהם משכבר הימים, חזרו באחת להימים המתוקים שישבו יחד ויגעו בתורה על ספסלי הישיבה, אבל תמהו הם על שאלתו אם בייש או העליב אותם פעם, דוקא היה הוא אדם נחמד שמודד מיליו ואינם זורקם כ"כ מהר בלי חשבון.
משגמר את עבודתו הקשה במשך שבוע ימים ויותר, ולא עלתה בידו כלום, הציע לו רבי גמליאל לחזור גם אחרי ישיבה קטנה... אולי בכל זאת, טען, אי אפשר לדעת, הרי הצרות גדלות ומשתנות מיום ליום.
לא נותר לו כל ברירה, אלא לחפש ולברר ביגיעה קשה אחרי הטלפונים, שזו היתה קשה שבעתיים מעבודתו הקודמת, לך תברר אחרי בחורים שכבר שנים רבות אתה
לא מכיר אותם ולא ראית אותם, יש מהם שלא ראית אותם בכלל כחמש עשרה שנה.
אחרי בירורים שונים ומייגעים אחרי מספרים, החל מתקשר מאחד למשנהו, כולם ענו ואמרו שאין ידוע להם שום ענין כזה, הוא לא זכור להם כ"כ בתמונה כזו, שמבייש ומקנטר.
עד שהגיע סוף סוף ליעד הנכון. בטלפון אחד ענה לו הבחור כבר בראשית השיחה: "בודאי, לא אוכל למחול לך, וכי איך אוכל למחול לך?! האינך זוכר את המ"ב מסעות... מבטיחך אני שלא אמחול לך...!".
על איזה מ"ב מסעות אתה מדבר? שאל חבירו.
המ"ב מסעות, נו, אינך זוכר כלל?! לא, איני זוכר, אולי למדתי אתך את המ"ב מסעות ובאמצע ביישתי אותך?.
לא, לא, אספר לך דברים כהווייתן: פעם היה לי עליה לתורה בפרשת מסעי, ואני הייתי בעל בשר, רחב ושמן, וכך באמצע הליכתי לבימה, קראת לעברי בצחוק: המ"ב מסעות שהלכו ישראל במדבר לקח פחות זמן מהזמן שתגיע אתה לבימה...
כולם מסביבך פרצו בצחוק, ואני כבשתי פני מרוב בושה, אמרת את זה ברגע אחד, אבל באותם רגעים ממש אכלתי את הלב שלי, אני לא מסוגל מעודי, גם אחרי שנים מרובות, ואחרי הנישואין, לשכוח מאותו מחזה צורב כשכולם צוחקים מבזיוניי, אתה היית חברמ'ן, ואני, דמי נשפך לעיני כולם.
הוא ניסה לשכך חמתו של פלוני, שלא פגה גם אחרי חמש עשרה שנה אחרי הסיפור, אבל לא עלתה בידו.
הלה סיפר לו דברים כהווייתן, שהלך אל הרב פישר, ואמר לו שרק זה יכול להיות גורם לצרותיו, ואחרי עבודה קשה ומייגעת הגיע סוף סוף אליו, והתחנן אצלו שיחוס על בניו ועל בני ביתו, כי חבילת צרותיו מתעבה מיום ליום, ואין לו מנוחה. אבל פלוני ענה קצרות: אוכל לומר לך שאני מוחל לך אבל לא בלב שלם, הלב לא נותן לי להירגע מאותו מעשה שהשפלת אותי לעיני כולם.
מאי הוי עלה?
לבסוף, הציע לו רבי גמליאל לאותו אברך ליתן לפלוני איזה מטבע חשובה, אולי יתרצה. עצה זו – מטעים לנו רבי גמליאל – לא משלי היא, עצה זו מסיפור אחר למדתי. מעשה שהיה: פעם היה אחד שלמד בבית המדרש בערב שבת אחר הצהרים, באמצע לימודו הגיע מנקה הביהמ"ד והתחיל לעשות שפונז'ה, הוא ביקש מהלומד לפנות מקומו עבור הנקיון, אבל פלוני לא רצה לשמוע בקולו, התעקש ונשאר ללמוד בביהמ"ד.
לאחר שעה קלה התרומם והלך לדרכו.
בלכתו בדרך התבונן במעשיו והחל לחשוב אולי לא עשה כהוגן, אולי באמת היה צריך לקום וללכת ללמוד במקום אחר, האם יתכן רשעות על חשבון לימוד התורה?!. מה עשה, הלך אצל הגה"צ הסטייפלער זי"ע ושאל על מעשיו האם אולי עשה כהוגן. הסטייפלער ענה על המקום שבודאי לא עשה כהוגן, היה לו לקום מיד ולא להפריע. אבל, הציע לו מרן, לילך ולרצות אותו בסכום כסף הגון, ואכן הלה התרצה.
גם בסיפורינו, עצה זו אכן פעלה על פלוני הנפגע, פגיעה ישנה רבת השנים, הלה היה נצרך מאד לכסף, והסכום ההגון שקיבל לידיו, הצליח לשנות את לבו הקשה.
אני מכיר היטב את האיש כהיום, מסיים לנו רבי גמליאל את סיפורו, "און ער לעבט און ער לאכט", לא חסר לו כלום, כל המחלה אשר שמתי עליך נעלמו כל היו, והלכו כלעומת שבא, כי אחרי הפיוס באה הישועה. אכן אית דין ואית דיין. אבל עם כל זאת ראוי לציין מה שאמרו חז"ל שלא יהא אכזרי מלמחול. צריך לעבור
על מדותיו ולמחול, אם פלוני עכ"פ מתחרט, כמבואר ברמב"ם הלכות תשובה.
(גליון רנין תורה פר' מסעי פ"ב)
