עד מהרה גילינו מדרגות המובילות אל חדר צדדי. טיפסנו במרוצה, ושם מצאנו פתח שיוכל לשמש לנו למילוט
שבועות מספר חלפו עברו. הלה לא הציג שוב את כפות רגליו בבית הכנסת, וזכרו כמעט נמוג מנגד עיניי. הגיעה העת שהייתי אמור לטוס ולשוב ארצה. כרטיס הטיסה היה מוכן בחיקי, והמתנתי עם שאר האנשים לשמע הקריאה לעלות לטיסה. כשהתיישבתי על מקומי וסידרתי סביבי את צרורותיי, ראיתי פתאום דמות מוכרת מגיחה מולי...
שפשפתי את עיניי בתימהון: הרי זהו אותו אלמוני שהשתתף אז בתפילה! ההשגחה הובילה שמקום מושבו יהיה בדיוק לידי. הייתי נתון בהלם מוחלט; איך זה שמכל יושבי המטוס, שרובם ככולם מעמי הארצות המה, נבחר הוא לשבת לצידי?! החלטתי שאם כך סובבה ההשגחה, עליי לנצל את ההזדמנות כפי יכולתי. מייד עם המראת המטוס התחלתי לגלגל עימו שיחה. בהתחלה היה שיתוף הפעולה דל, אך בהמשך הוא החל לדבר יותר ויותר.
את ליאון פגשתי לראשונה בברזיל. כמי שמונה לשמש כאחראי כשרות במפעל ידוע בברזיל, אני מתפלל בבית חב"ד המקומי, שהבאים בשעריו מועטים ודלים היו, ומלבד תפילות היום במניין מצומצם שהיה מתאסף, המקום לא רחש פעילות כלל. כדי שאספיק להשתתף במניין זה אני צריך לחשב את צעדיי לבל תתאחר לי השעה, ואיתה המניין הקבוע.
יום אחד באמצע התפילה נכנס לתוך בית הכנסת אורח חדש, שמהתנהגותו ומלבושו היה נראה כי מגויי הארץ הוא. הוא לא פתח סידור לפניו כלל, אלא עמד כל שעת התפילה במבט תימהוני. הייתי מסוקרן מאוד לדעת ולהבין מה הביא אותו אל שערי בית הכנסת, ומה התועלת שהוא שואף להפיק מביקור זה.
לצערי, הכוונה בתפילה הייתה ממני והלאה. מוחי ולבי היו עסוקים במתן השערות על זהות ומהות האורח, אך כל אחת מאלה לא התיישבו על ליבי. סקרנותי סחפה אותי לגשת אליו לדלות מפיו תשובות מספקות על שאלותיי. אך מלבד כמה לחשושים ודיבורים בלתי ברורים לא השמיע הלה מפיו דבר, כך שהסקתי שהוא אינו מגלה נכונות לשתף אותי במחשבותיו ובהליכותיו.
שבועות מספר חלפו עברו. הלה לא הציג שוב את כפות רגליו בבית הכנסת, וזכרו כמעט נמוג מנגד עיניי. הגיעה העת שהייתי אמור לטוס ולשוב ארצה. כרטיס הטיסה היה מוכן בחיקי, והמתנתי עם שאר האנשים לשמע הקריאה לעלות לטיסה. כשהתיישבתי על מקומי וסידרתי סביבי את צרורותיי, ראיתי פתאום דמות מוכרת מגיחה מולי...
שפשפתי את עיניי בתימהון: הרי זהו אותו אלמוני שהשתתף אז בתפילה! ההשגחה הובילה שמקום מושבו יהיה בדיוק לידי. הייתי נתון בהלם מוחלט; איך זה שמכל יושבי המטוס, שרובם ככולם מעמי הארצות המה, נבחר הוא לשבת לצידי?! החלטתי שאם כך סובבה ההשגחה, עליי לנצל את ההזדמנות כפי יכולתי. מייד עם המראת המטוס התחלתי לגלגל עימו שיחה. בהתחלה היה שיתוף הפעולה דל, אך בהמשך הוא החל לדבר יותר ויותר.
וכך גולל ליאון באוזניי את מאורעות חייו, שעברו עליו שלא בשלום:
מנת היגון והסבל שנפלה בחלקו לא יכילנה הגיליון, ותצילינה אוזניים מלשמוע את קורותיו, אך כדי שלא לייאשו ולהביאו לדכדוך, הבעתי הזדהות מרבית במצבו. גם כשהרגשתי כי אינני מסוגל לשמוע כל כך הרבה צרות, הייתי חייב להראות כלפי חוץ כי חפץ אני לשמוע כמה שיותר, העיקר שהוא ירגיש יותר בנוח.
כך עברו על שנינו שעות הטיסה. מתוך דבריו הבנתי כי הוא נולד להורים יהודים, אך ידיעותיו על יהדות שאפו לאפס. אביו נפטר בגיל צעיר מאוד, והוא לא זכה להכירו. המזכרת היחידה שנשארה לו ממנו, היא הצוואה שבכל שנה ביום הזיכרון שלו עליו להופיע בבית כנסת יהודי. בכך הבנתי למפרע את מטרת אותו ביקור חד־פעמי.
הוא סיפר לי שעתה הוא נוסע להשתלם באוניברסיטה ידועה, וכי הוא עתיד בקרוב לקבל תעודה ותואר בכיר מאוד, שבוודאי יפתח בפניו את שערי האושר. חישבתי את דרכיי מה לומר, אולי לנסות לכוון אותו אל דרך הישר, אך הרגשתי כי אין השעה כשרה לכך. על כל פנים, השתדלתי לשזור בתוך השיחה דברי אמונה והשגחה, אף שנראה היה שהם זרים לו.
ההכרזה בעניין הנחיתה הגיעה מוקדם מהצפוי. השיחה הנעימה שלתוכה נשאבנו גזלה מאיתנו את תחושת הזמן, ולא האמנו שכל כך מהר הגיעה עת פרדה. הוא מצידו הביע את רצונו לשמור על קשר איתי, ולכן רשמתי לו את מספר הנייד שלי, כך שבכל זמן נתון תהיה לו פינה חמה ואוזן קשבת. וככה נפרדנו.
ימים ושבועות נקפו וחלפו ולא שמעתי ממנו מאומה. ליל שישי אחד, אני בתוך עבודת הקודש בארגון הבית לכבוד שבת, והנה מצלצל הנייד – ומספר לא מזוהה על הקו.
עניתי לשיחה:
"הלו?"
"כאן ליאון, מה נשמע?"
"מי?" שאלתי.
"ליאון!" הוא חזר ושנה – "זה מהטיסה מברזיל". בבת אחת נזכרתי בו. "כן! כן! כמה התגעגעתי! מה נשמע איתך? איך אתה מרגיש?" "ברוך ה' מצוין ביותר!" ענה באושר. "שאלה לי אליך" – הוא המשיך, "האם אוכל להתארח אצלך בשבת?"
הרגשתי מבוכה, שתקתי מעט. במוחי חלף ביעף תסריט איך אני צועד ברחוב כשלצידי ליאון עם בלוריתו המגודלת ובגדיו המרופטים. אך מייד התעשתי, והחלטתי שאם הוא מגלה בכך עניין, אין ברשותי למנוע זאת ממנו. תכף הפטרתי בהתרגשות: "בוודאי, מה השאלה, אורח כמותך יכבד אותנו מאוד! בוא בְּרוּך ה' בשמחה! אמור נא לי: אילו מאכלים אהובים עליך ביותר, שאדע להכינם על הצד היותר טוב?" הוא ענה שלא צריך להכין כלום, עצם הדבר שאני פותח לפניו את שערי ביתי, הוא המתנה הכי גדולה.
יידעתי את בני הבית בהתפתחויות, והכנתי אותם לבאות כדי שלא ייבהלו ממראה עיניהם. אך מה שקרה בפועל הוא, שאני נבהלתי כהוגן בראותי את ליאון... אם הוא לא היה מציג את עצמו בפניי, לא יכולתי לשער שזה אכן הוא! בחור מגודל זקן, לבוש בחן ובטוב טעם, כשטלית קטן מכסה את חולצתו.
לא יכולתי להסתיר את התפעלותי, אך מטעם הנימוס הנחתי אותו להיכנס ולסדר את מיטלטליו וחיכיתי לשעת הכושר שבה יידע אותי מה גרם לשינוי.
תוך כדי סעודת הלילה, כטוב ליבו ביין, החל לגולל בפניי את הקורות אותו מיום הגיעו ארצה. "כבר בשיחה בינינו בטיסה ההיא התחילו לנבוט בליבי ניצני התחזקות", אמר, "אך סיפור אחד הביא אותי אל השינוי המיוחל:
"אחד מחבריי לטיול שכנע אותי כי היות שיש לנו הזדמנות לבקר בארץ ערש אבותינו, כדאי לנצל אותה לסייר קצת באתרי מורשת, וכך מצאנו את עצמנו מטיילים להנאתנו בכל מיני מקומות, בחלקם גם התוודענו לראשונה לעולם של חיי תורה ומצוות.
"במהלך טיול בירושלים באזור חרדי מובהק, חיפשנו מקום לפוש קמעה, וכיוון שראינו איזה מבנה שהיה נראה כמקום ציבורי, נכנסנו לתוכו. גילינו שאנו נמצאים בבית כנסת. המקום היה ריק מאדם, זולת אדם אחד שישב ועיין בספר. אני וחברי התיישבנו שם ובילינו בו כרצוננו. על אחד השולחנות הבחנו באיזה מכשיר שלא ידענו מהו, אך הדבר עניין אותנו מאוד.
התחלנו לשחק בו לנסות לעמוד על מהותו. תוך כדי כך הגענו להבנה שגרמנו במו ידינו לקלקולו. נבהלנו כהוגן, וחשבנו לנוס על נפשנו טרם ייוודע הדבר לאיש. האמת היא, שזה שישב ולמד הביט במעשינו וראה הכול, אך חשבנו שכל עוד אין פרסום לדבר, אנחנו במצב טוב. ערכינו המוסריים עדיין לא היו רגישים דיים כדי להביא אותנו להחלטה שעלינו לשאת באחריות על מעשינו ולשלם את הנזק, לכן שמנו פעמינו במהירות אל שערי בית המדרש לכיוון היציאה.
"אך בהבזק של שנייה שמנו לב דרך החלון בשני אנשים העושים דרכם אל פתח בית המדרש. חשבנו שיציאתנו תעורר בהם חשד, ולכן חזרנו על עקבותינו וחיפשנו מקום מפלט.
עד מהרה גילינו מדרגות המובילות אל חדר צדדי. טיפסנו במרוצה, ושם מצאנו פתח שיוכל לשמש לנו למילוט. לצערנו הפתח היה נעול. החלטנו שהאופציה היחידה בשבילנו היא להישאר כאן עד יעבור זעם. למזלנו היה שם חלון הפונה אל תוך היכל בית המדרש, ומשם יכולנו לעקוב אחר ההתרחשויות ולחשב את המשך צעדינו.
"ראינו את אותם אנשים נכנסים וניגשים היישר אל השולחן שממנו לקחנו את המכשיר. הם ניסו להפעילו ומייד הבחינו שמשהו אינו כשורה. כיוון שכנראה מדובר היה במכשיר סיוע רפואי המיועד לקבל נתונים בזמן אמת, הוא היה רגיש מאוד, ושימוש לא נכון היה מביא לשיבושים בתפקודו.
"הם היו נבוכים. היה נראה כי המכשיר מיועד לסיוע לאדם שהיה חולה בסיכון גבוה, כך הסקנו מהתגובה שלהם בהיותם אובדי עצות. הם ניגשו אל האברך שישב ולמד שם, לברר אם יש לו מושג מי התעסק במכשיר. רעדה אחזתנו. פחדנו מאוד שהוא יסגיר אותנו ויבולע לנו, אך הוא לא הסכים בשום אופן לענות. הם ניסו לתחקר ולתשאל אותו מי היה פה, מי נכנס, מי יצא, אך הוא מילא את פיו מים ולא הסכים לנדב שום פרט.
"שמענו איך אחד אומר לחברו: 'הרי בית המדרש פנוי וריק מאדם, היחיד שיושב כאן זה הוא, והוא מצידו אינו מדבר! יש אפשרות אחת ויחידה – שרק ידו הייתה במעל!' וכאן קרה משהו שלא יכולנו להעלות על דל מחשבותינו: הלה הוציא סכום כסף מכיסו ואמר: 'אם דעתכם נוטה שאני גרמתי לנזק, קחו נא את מנחתי מידי, ויהא זה לכם לתיקון העניין'.
הם לא מיהרו לקחת זאת מידו, כי בכל אופן הבינו שאין להם שום ראיה כי הוא עשה זאת, אך בשלב זה, בראותנו ששופטים אדם אחר במעללינו, הבנו שחצינו את הגבול, ועם כל האי נעימות הכרוכה במהלך, החלטנו לצאת. שמנו פעמינו אל ההיכל.
"ניגשנו ללא שהיות אל הבעלים, והתנצלנו מאוד על מעשינו. הבטחנו שנדאג לשלוח לו בהקדם פיצוי כספי. הסיפור הסתיים כאן. אך הדבר הותיר עליי רושם בל יתואר: אם אדם מוכן לספוג עלבונות ולשלם מממונו על דבר שלא עשה, והרי ברמז קל יכול היה להתחמק מהם, ועם כל זה הוא נזהר ועמד בדיבורו כדי להינצל מאיסור לשון הרע - לאילו כוחות נפש אדירים אדם מן השורה יכול להגיע! על אתר החלטתי על שינוי גורלי בחיי.
"הרהרתי בליבי: הרי האברך היקר שנצר את לשונו, אין לו שמץ של מושג מה הוא חולל בהתגברות קשה זו! אין לו השגה בזכויות הכבירות של הבאת נפש לחסות בצל כנפי השכינה! כמה עלינו להיזהר שלא להיכשל בלשוננו ח"ו, אלא להרבות בדיבורים של שלום ושלווה, ובזה נזכה לחיים של טובה, חיים של ברכה".
