סיפורו המדהים של "קלמן דער פריילעכער", שניצל באושוויץ בזכות שירה עזה של פרקי תהלים, שהתפרצה בדיוק כשהשיירה הגיעה לשערי תאי הגזים.

והנה בעודם מהלכים יחדיו לעבר המרחץ החל קלמן לשורר בקול גדול פרקי תהלים. "רבותי!" הכריז קלמן, "הבה נא נשפוך תפילה ותחנונים לפני קל חי, הוא יתברך כל יכול! גם כאן ברגע שאחרי אחרון עדיין יכול להושיענו, רבותי, שירו נא עמדי משירי נעים זמירות ישראל ע"ה." פצח לו קלמן בקול גדול במנגינה שובת לב, 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'', 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו'', 'אל ה' בצרתה לי' וכו'. וכך על פי זכרונו היה משורר בעל פה פרקי שיר המעלות בקול נעים גילת ורנן. השיירה כולה מתקדמת שלב אחד שלב ופסיעה אחר פסיעה אל תאי הגזים, אך פיו של קלמן אינו פוסק מלומר שירה, הם בשלהם והוא בשלו... תוך כדי ציות לכל הפקודות הצרחניות המשיך פיו למלמל ולשורר את פרקי התהלים בעוז ובהתלהבות עצומה.

מנהג ישראל קודש, לצאת בשירה ובזמרה במצוות הדלקת נר חנוכה, הן בשיר שלפני המצווה והן בשירים וזמירות שנתקנו לאחר קיום המצווה, איש איש כמנהגו לבית אבותיו, נהרא נהרא ופשטיה. וצורת פניהם של ישראל ענתה בם ששמחים ומתענגים בשירים המקודשים הללו, והלב מרגיש וחש חשיבות זה המנהג שנעשה ומתקיים ברצון הלב ובתמימות, ובוודאי יש בו שורש נעלה וברור בתורתנו הקדושה. 

כמו שדרשו בגמרא (ערכין יא, א): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב – איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב, הוי אומר זה שירה". השירה והשמחה בעבודת ה' הלא הם הבריח התיכון של העבודה, ובפרט על פי תורת החסידות החודרת תמיד בכל דבר לפנימיות עבודת הלב והנפש, כי בהעדר השמחה חסר הרצון הפנימי שבעבודה. שכן מכוח השירה ניתן להגיע לדבקות עליון, בבחינת "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב' ג', ט"ו). וכבר העיד מרן האר"י הקדוש על עצמו, שזכה לכל מדרגותיו בזכות 'שמחה של מצוה', כמו שכתב המשנה ברורה בהלכות שמחת תורה (אורח חיים סימן תרס"ט ס"ק י"א). ואילו כל עיקרה של התוכחה באה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה." וכן כתב בשער רוח הקודש (ח', ב'): "הנה צריך האדם בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקו בתורה, או כשמתפלל התפלה, להיותו שמח וטוב לב, יותר מכאשר מרוויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב וכו.'" "וזהו פירוש הפסוק 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל,' פירוש תשמח יותר מכאשר תרויח רוב כל ממון שבעולם, וזה 'מרוב כל,' פירוש יותר מכאשר הוא רב כל" ע"כ. ובזה יוטעם היטב טעם המנהג המקודש, לשורר שירים וזמירות בעת מצוות הדלקת נר חנוכה. כי בכך חודרת קדושת המצווה ללב ונפש פנימה, ומתקיימת ב"רעוּתָא דְּלִבָּא", מתוך פתיחת הלב בשירה ובזמרה, לקרב לב ישראל לאביהם שבשמים.

לפנינו עובדה נוראה של איש ישראל שניצל ממוות לחיים בזכות השירה שבעבודת השם יתברך.

'קלמן דער פריילעכער!' [קלמן השמח] – כך נקרא בפי כל שמו של הבחור הנחמד העליז והתוסס... קלמן היה בחור נמוך קומה שכולו מלא מרץ ושמחת חיים, לא היה איש בעיירה שלא הכיר את 'קלמן דער פריילעכער.' והיה אם פגש קלמן באדם עצוב ומדוכדך, היתה הבדיחה השנונה תיכף על לשונו, ולא זז ממנו אותו קלמן עד שהעלה את החיוך על שפתיו!

גם בימי צר ומצוק, כאשר פרצה בסערה מלחמת העולם השניה, והשואה האיומה הכניסה את העולם כולו לפחד ובהלה, לא נס ליחו ולא פג ריחו של קלמן השמח, הוא עודד וחיזק את כולם שלא יפלו ברוחם, רק להרבות בתפילה ותחנונים לפני השי"ת ולהתחזק בתקווה וביטחון איתן.

והנה הגיע היום המר והנמהר, כשקלגסי הנאצים ימ"ש העלו בחמת זעם את כל יושבי הגיטו אל רכבות המוות, בדרכם האחרונה אל כבשני אושוויץ-בירקנאו. הרכבת הדחוסה נעצרה בבת אחת בפתחו של גיהינום, הדלתות נפתחו לרווחה, ואל הקרונות פרצו ז'נדרמים מפחידים בקול רעש גדול, אַרֹויס! אַרֹויס! שְׁנֶעלֶער! יחד עם החיילים הנאצים עלו אל הקרונות גם עוזריהם עובדי כפייה יהודים, אשר דברו אל אחיהם הדוויים ביידיש, ותרגמו בפניהם את פקודות הגרמנים. בתוך צעקותיהם כביכול... הוסיפו ושילבו גם הרבה המלצות וטיפים שונים לאוזני היהודים, ללא שהאדונים הנאציים יבינו כלום, כדי שיידעו את אשר לפניהם. בין צעקותיהם הרמות נשמעו הוראותיהם הברורות: האנשים הנמוכים ישתדלו לנעול נעליים גבוהות, ולהתרומם על עקביהם, כדי שייראו גבוהים... כל אחד 'יאמץ' לעצמו איזו אומנות ומלאכה שהוא בקי בה... התאומים עדיף להתחלק ולא לגלות את הקשר שביניהם... ועוד מטעמים כהנה וכהנה, לפי חמלתם ורחמנותם של היהודים המקומיים על אחיהם שהגיעו בטרנספורט החדש.

כששמע קלמן דנן שכאמור היה נמוך קומה את ההמלצה שרמזו היהודים לאנשים הנמוכים, החל תיכף תוחב אל תוככי נעליו בדים רבים, כדי שייראה גבוה יותר... לאחר שהורדו כולם אל הרציף הענק שבכניסה אל אושוויץ [אומשלג-פלאץ], העמידו אותם החיילים באימה ובבהלה גדולה שורות שורות, ובעזרת כלבים אימתניים הריצו את כל אלפי היהודים כל אחד למקומו. בעודו עומד בין שורות רבבות עמך בית ישראל, שמע קלמן כי כאן במחנה זה לוקחים לעבודה רק בחורים חסונים מגיל שמונה עשרה ומעלה, אך קלמן היה באותה עת בן שש עשרה בלבד... תיכף על אתר החליט להוסיף לעצמו שנתיים ימים על גילו, וכך יוכל לומר שהוא כבר בן שמונה עשרה! התור התקדם לאיטו, ולפתע מצא את עצמו קלמן בשורות הקדמיות, והנה רואה הוא שם בכניסה אל המחנה, קרוב לשערי מוות, על 'רמפה' גבוהה מעט את הרשע הגדול 'ד"ר מנגלה' יימח שמו, עומד על רגליו ומקל קטן בידו, ובמחי ידו הרשעה חותך מי לחיים ומי למוות! כשעמד קלמן לפני אותו קומדיאנט אכזרי, השתדל מאוד 'למתוח' את רגליו, ולעמוד כך על קצה בהונותיו, כדי שייראה גבוה וחסון...

אך כל זאת לא היה מספיק עדיין לפי קומתו הנמוכה, ועדיין נראה נמוך וקטן. מנגלה בחן אותו בקפידה דקה ארוכה מכף רגל ועד ראש, ולפתע באחת הרים את מקלו הקטן והחווה לו לקלמן 'שמאלה,' אל צד שמאל! שם המתינו להם הקרמטוריום ותאי הגזים... ובכך חרץ את דינו של קלמן למיתה משונה, רחמנא ליצלן. מיד בהינתן הפקודה תפסוהו השוטרים חמורי הסבר והשליכוהו שמאלה, בין כל המובלים היישר אל המשרפות. באותה עת כבר ידעו היהודים היטב להיכן הם מובלים... והאנשים התהלכו מיואשים וקודרים. – אך לא בחור כקלמן ייתן לעצבות ולייאוש לחדור אל ליבו. וכדרכו מימים ימימה החל גם כאן באושוויץ הארורה לעודד ולחזק את לב ישראל, והזכיר לפניהם מ"ש רז"ל (ברכות י' ע"א): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים."

והנה בעודם מהלכים יחדיו לעבר המרחץ החל קלמן לשורר בקול גדול פרקי תהלים. "רבותי!" הכריז קלמן, "הבה נא נשפוך תפילה ותחנונים לפני קל חי, הוא יתברך כל יכול! גם כאן ברגע שאחרי אחרון עדיין יכול להושיענו, רבותי, שירו נא עמדי משירי נעים זמירות ישראל ע"ה." פצח לו קלמן בקול גדול במנגינה שובת לב, 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'', 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו'', 'אל ה' בצרתה לי' וכו'. וכך על פי זכרונו היה משורר בעל פה פרקי שיר המעלות בקול נעים גילת ורנן. השיירה כולה מתקדמת שלב אחד שלב ופסיעה אחר פסיעה אל תאי הגזים, אך פיו של קלמן אינו פוסק מלומר שירה, הם בשלהם והוא בשלו... תוך כדי ציות לכל הפקודות הצרחניות המשיך פיו למלמל ולשורר את פרקי התהלים בעוז ובהתלהבות עצומה.

ברם משנפתחה הדלת של 'אולם הרחצה,' שלא היה אלא בית מטבחיים לרצוח בגז אכזרי את כל הנכנסים בו, וכבר היו אמורים חבורתו של קלמן ביחד עימו להיכנס פנימה. יצאו לפתע כנגדם מפקדים גרמניים חמורי סבר, הם נראו עצבנים וכועסים מאוד, ופיהם מלא שאגות וצעקות, כשהם פוקדים על חייליהם פקודות שונות בגרמנית. – התברר שבדיוק בטרנספורט זה תמו ונגמרו כל צקלוני הגז שבאושוויץ... המשלוח החדש של הגז הקטלני טרם הגיע מגרמניה, וכל התוכניות הזדוניות השתבשו לרגע, המפעל הענק של אושוויץ נעצר ל'שביתה' הכרחית. מיד הגיעו 'משאיות שחורות' והובילו את כל השבויים למחנה עבודה [לאגר] הרחק הרחק מאושוויץ וסביבותיה, וכך ברגע אחרון ממש ניצלו קלמן וחבורתו מן התופת, וניתנו להם חייהם לשלל. תקופה קצרה בלבד הסתובב לו קלמן באותו מחנה ועסק בעבודת כפייה, עד שיום אחד נראה הצבא האדום בשערי המחנה, ובבת אחת יצאו כולם לחירות, ועלו לארץ הקודש!

כל ימי חייו של קלמן, שבבואו לארץ ישראל הקים את ביתו לתפארת והעמיד שרשרת של דורות ישרים מבורכים, היה מספר סיפור זה. כשהוא מדגיש תדיר את טיב לקח הלימוד מוסר שבמעשה זה, שאף בזמנים קשים ביותר אין להרפות משירת התהלים, שבזכותה ניצלו ממוות לחיים! וכפי שמרגלא בפומיה דקלמן, בזכות אותו 'שיר המעלות ממעמקים' – ניצלתי ברגע אחרון מן המעמקים.

(גל' טיב הקהילה)