סבא ר' יהודה עצר לרגע את סיפורו ולגם מכוס התה המהבילה שלפניו. מביט במשפחה כולה הנושאת אליו עיניים חוקרות.

סבא ר' יהודה עצר לרגע את סיפורו ולגם מכוס התה המהבילה שלפניו. מביט במשפחה כולה הנושאת אליו עיניים חוקרות. "האמינו לי" - המשיך לאחר רגע של שתיקה ארוכה, "כי דווקא כעת אני זקוק לאתנחתא. שכן שלושת הימים האלו קשים היו לי יותר מכל מוראות המלחמה גם יחד. אם אז - בכל אותן שנים התנחמתי כי יום יבוא ואשוב לאוהלה של תורה, הרי כי דווקא כעת כשכבר כמעט והגשמתי את החלום, נראתה המשימה לפתע כבלתי עבירה...| סיפור אישי ומרטיט ממרן גאב"ד ירושלים זצוק"ל מימי בחורותו - כפי שסופר על ידי בעל המעשה 

המשפחה התאספה כולה סביב שולחנות ערוכים בביתו של סבא ר' יהודה. היה זה יום הולדתו השבעים, וסבא ביקש לפרוס באוזני המשפחה כולה את קורות חייו. אלו לא היו סוד לאורך השנים, ובכל זאת לשמוע אותן שוב מסופרות מפי סבא לכל בני המשפחה כאחד, כאשר המאורע הוא הגיעו לשיבה, הייתה ללא ספק סיבה למסיבה ולהתרגשות..

*

בן שבע היה סבא כאשר פרצה מלחמת העולם השניה. ערב המלחמה עוד הספיק להיכנס לכיתתו של המלמד ר' שולם כשהוא נרגש כולו. מיד אחרי החגים - הבטיח ר' שולם לתלמידיו הצעירים והנרגשים, יתחילו בלימוד גמרא והם יהפכו למבוגרים של ממש. אך אז הגיעה המלחמה וכולם היו טרודים בהישרדות והימלטות. כך גם משפחת פולק ובנה הצעיר יהודה. תחילה נדדו מקרבת הגבול אל תוך המדינה פנימה, אך המלחמה נערכה בצעדי ענק, ועד מהרה היו תוך המדינה ועורפה שוות כמעט. ואז הגיע הגטו, ולאחריו מחנות הריכוז וההשמדה, ויהודה הפך בתוך שנים בודדות מילד צעיר ותמים, לאיש מבוגר ובעל ניסיון שרק ממדיו זעירים, אבל הבנתו וחושיו חדים כשל אדם מבוגר. ואכן ניסים גלויים עברו על יהודה משך כל שנות השואה. כאילו מלאך ניצב עליו משמים לשומרו מחרבו של מלאך המוות שארב באותן שנים בכל פינה.

והנה לאחר שנים ארוכות הסתיימה לה המלחמה. ילד היה יהודה כשזו פרצה, וכעת הינו כבר נער כבר מצוה. אך לא היה זה ההבדל היחיד. ערב המלחמה היה בן אהוב בתוך משפחה רחבה חמימה ומוגנת וכעת הרי הוא בודד בעולמו. מכל משפחתו המורחבת לא נותר כמעט אף קרוב או גואל מלבד אחות אחת של אביו שהיגרה עשור קודם ללונדון שבאנגליה. וזו, מששמעה על אחיינה שנותר ערירי בעולמו מיהרה להביאו אליה.

חודש לאחר הגיעו של יהודה לונדונה, נערכה 'חגיגת' בר המצוה שלו. זו לא כללה הרבה מעבר לזוג תפילין ועוגה אחת שנפרסה בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית. כעת לאחר המלחמה - אותה חשה אנגליה כולה ולונדון המופצצת בעוצמה רבה עוד יותר - לא התיר המצב הכלכלי חגיגות גדולות ועשירות.

אך יהודה גם לא ציפה ליותר. הוא היה אסיר תודה לדודו ודודתו שהכניסו אותו לביתם, פרסו לו מלחמם והעניקו לו קורת גג ובגדים ללבוש, ורק כאב אחד קינן בו. הוא זכר היטב את אחיו הבוגרים - זכר כולם לברכה - עומדים בחגיגות בר המצוה שלהם שנערכו בעיירה הקטנה, ונושאים פלפול הלכתי מעמיק. הציבור כולו רווה נחת מדרשותיהם המופלאות, ואמא שהשקיפה עליהם מעזרת הנשים קרנה מאושר.

אך הוא שהעביר את שנותיו היפות ביותר תחת צילו של מלאך המוות, זכר בקושי את מילות התפילה, שלא לדבר על כך שהשנים הקשות השכיחו ממנו אף את היסודות הבסיסיים - חומש ומשנה אותן למד כילד רך. כעת היה עליו להתחיל הכל מהתחלה.

ויהודה אכן רצה להתחיל הכל מהתחלה. אלא שלא היה מי שיעזור לו. הדוד - וילי (זאב), עסוק היה בפרנסת חמשת ילדיו ואחיינו, מבוקר עד ערב, ובנו היחיד בין ארבעת הבנות היה ילד כבן חמש.

והנה שמע יהודה על "שיינדר'ס ישיבה" - ישיבתו של הגאון הצדיק רבי משה שניידר. באותן שנים הייתה ישיבה זו קרן אור רוחנית בשמיה הערפיליים של לונדון. ויהודה שאש התורה בערה בו, החליט לנסות את מזלו ולהתקבל לישיבה. קם והתייצב לפני רבי משה שניידר.

הרב שניידר היה מלא הערכה אל הבחור הצעיר שלמרות כל אשר עבר עליו נותר מלא אהבת תורה, אך ביקש לדעת אם הוא כשיר ללימודים בישיבה. "היודע אתה ללמוד גמרא?" שאל את הנער הפליט, אך יהודה לא השיב. במקום זאת פרץ בבכי מר. "ערב השואה " - סיפר לראש הישיבה כשהוא משתנק מבכי "היינו אמורים להתחיל בלימוד הגמרא, ואז הגיעה המלחמה הנוראה, ותלשה אותי מהכל. כעת אפילו את החומש איני זוכר..."

ראש הישיבה התמלא רחמים על הבחור, אך לא ידע כיצד יוכל לעזור לו. "שמעני בני!" - פנה אליו לאחר הרהורים ארוכים. "לו יכולתי הייתי מקדיש לך בכל יום שעות ארוכות כדי להקנות לך את מושגי היסוד, עד שתוכל להשתלב בעצמך בלימודי גמרא, ולשאת ולתת במלחמתה של תורה ככל בחור אחר בישיבה. ברם לצערי, העול הגדול הרובץ עלי כתוצאה מניהולה השוטף של הישיבה, אינו מותיר לי דקה אחת פנויה במשך היום. אך לזאת אסכים - לו תמצא בין בחורי הישיבה, מי שיסכים לקחתך תחת חסותו, כי אז אעניק לכך את ברכתי והסכמתי המלאה".

ליותר מכך לא יכול יהודה לצפות. כעת לא נותר לו איפוא אלא למצוא מי שיסכים ללמוד עימו בחברותא. בצעדים בטוחים נכנס להיכל הישיבה וסקר את מראהו. בית המדרש היה מלא צמדים צמדים של חברותות. חלקם רכונים על דפי הגמרא והוגים בה בחדווה. אחרים עמדו בקבוצות קטנות נושאים ונותנים בניהם בקולות התנצחות ופלפול אדירים, והיו מי שנמצאו ליד ארון הספרים שקועים בעיון מעמיק בספרי הראשונים והאחרונים. כך או כך הכל היו עסוקים בענייניהם, עד שאיש לא הבחין בבחור החדש הניצב מהוסס על מפתן ההיכל.

"אפשר להפריע?" - אזר יהודה אומץ בסופו של דבר וניגש אל בחור שישב בשולי ההיכל ולמד לבדו. הבחור נשא אליו עיניים חוקרות ויהודה המשיך, "ראש הישיבה הסכים שאלמד כאן" - סיפר לבחור "אך אני זקוק שילמדו אותי" - החל שוטח בקשה משונה-מה.

"ילמדו אותך?" - נשא אליו אותו בחור עיניים תמהות. ושוב נאלץ יהודה לחזור על כל סיפורו כשהוא מסביר-מבקש כי הוא זקוק לאי מי מבחורי הישיבה שיסכים להקדיש עבורו מספר שעות בכל יום וללמדו את לימודי היסוד - חומש, משניות הלכה, ואז גמרא ופלפול".

"לו רק יכולתי" - נאנח הבחור, "אך אני שקוע כעת בכמה עניינים סבוכים בגמרא שלפנינו עד שאפילו את החברותא הרגיל שלי נאלצתי לעזוב..."

שלושה ימים עבר כך יהודה הצעיר מבחור לבחור, מבקש מסביר ומתחנן כי יהיה מי שיסכים להקדיש עבורו מספר שעות בכל יום ולהתחיל עימו הכל מהתחלה. אך הבחורים השיבו את פניו ריקם בזה אחר זה.

*

סבא ר' יהודה עצר לרגע את סיפורו ולגם מכוס התה המהבילה שלפניו. מביט במשפחה כולה הנושאת אליו עיניים חוקרות. "האמינו לי" - המשיך לאחר רגע של שתיקה ארוכה, "כי דווקא כעת אני זקוק לאתנחתא. שכן שלושת הימים האלו קשים היו לי יותר מכל מוראות המלחמה גם יחד. אם אז - בכל אותן שנים התנחמתי כי יום יבוא ואשוב לאוהלה של תורה, הרי כי דווקא כעת כשכבר כמעט והגשמתי את החלום, נראתה המשימה לפתע כבלתי עבירה..."

*

לאחר שלושה ימים הציע בחור שנכמרו רחמיו על יהודה, כי יעלה את כל סיפורו על הכתב, ויפיץ אותו בין כלל הבחורים. אולי כך יצליח יותר. ויהודה שכבר כמעט התייאש, קיבל את ההצעה והעלה את כל סיפורו על הכתב. התברר כי הייתה זו עצה נבונה. שכן כעת פנו אליו דווקא שני הבחורים הטובים ביותר בישיבה, כאלו שנחשבו 'עילויים' של ממש. ודווקא הם - שאליהם כלל לא חשב לפנות, הם שפרסו עליו את חסותם והכניסוהו אט-אט לאוהלה של תורה, עד להשתלבותו המלאה.

*

"שנים חלפו" - סיים סבא את סיפורו, "ואני עקבתי אחרי כל בחורי הישיבה. והנה לפלא - כי בעוד שרוב הבחורים שבזמנו היו עסוקים ושקועים מדי מכדי שיוכלו להקדיש לי זמן, פנו עם השנים לעסקים, הרי שדווקא משה וטוביה - או כפי שהם נודעים כיום כאשר העולם התורני כולו חרד למוצא שפתם - כהגאון ר' משה שטרנבוך שליט"א והגאון ר' טוביה וייס (שליט"א) [זצוק"ל], הם שהסכימו בזמנו לפרוס עלי את חסותם, והם שצמחו עם השנים והינם מגדולי הדור... (הסופר מוטי ויינשטוק, תודתנו נתונה לו על מסירת הסיפור לפרסום).