נשאתי את רגלי ונמלטתי, את הכל הותרתי מאחורי, את העיר אותה בניתי ושקמתי
ידעתי גם ידעתי את מסירותם של התושבים והחסידים כלפי, והבנתי שעד מהרה יתגלגלו הדברים לכדי מחלקת נוראית. ומשום שרק הרחתי ריחה של מחלקת העלולה לפרץ, אחת היתה מטרתי, לברוח ולהימלט על נפשי.
נשאתי את רגלי ונמלטתי, את הכל הותרתי מאחורי, את העיר אותה בניתי ושקמתי, את בית המדרש והישיבה הגדולה שיסדתי וטפחתי, את ביתי ונחלת אבותי, את עדת החסידים ואת עולם התורה והיהדות של פולין המעטירה, ונסתי על נפשי כבורח מן האש, הרחק הרחק ככל האפשר, אל מקום בו לא ירדפו אחרי, לא ישדלוני במשלחות בתחנות ובבקשות.
הרחקתי נדוד עד לאמריקה הרחוקה, בעירום ובחסר כל, למקום ציה ושממה רוחנית, והתיישבתי פה בעיר שהיתה אז רחוקה מאד מלהיות מקום מתאים ליהודי ירא, אך הכל היה עדיף מן הריב מן הפרוד ומן המחלקת. וחפץ ה' בידי הצליח, כי באין שני צדדים בעירה שב השלום...
באחד הימים נכנס יהודי אמריקאי שנראה בעל בעמיו אל חדר קדשו של הרה"ק רבי משה יחיאל מאוז'רוב זיע"א בעל 'אש דת' ובאר משה'. הוא הגיש קוויטל כנהוג, ופרש בפני הרבי את כאבו.
יהודי ותיק הוא בארצות הברית. לפני שנים רבות יסד וכונן בעמל רב את בית המדרש ומוסדות הקהילה בשכונה בה התגורר. כמובן שמטבע הדברים כיהן כראש הקהל והכל שחרו למוצא פיו. ממנו ועל פיו ישק כל דבר.
אולם הנה לאחרונה חדשים מקרוב באו. חברים חדשים נוספו לקהילה, צעירים וקלי דעת, והחלו לשבש סדרים ולשנות מסכמות, להשמיע תרעומות וטענות וככלות הכל לערער על מעמדו ועל תפקידו בו זכה בעמל רב.
הלא בעשר אצבעותיו בנה כונן וטפח, כתת רגליו והקדיש ימים ולילות למען שגשוג בית המדרש והקהלה, ועתה יתיחסו אליו כאל פיסת עבר זניחה. לשם כך הגיע למעונו של הרבי הקדוש מאוז'רוב.
דומיה שררה בחדר שכל כתליו עמוסי ספרים לעייפה, הרבי האזין בקשב לקובלנותיו, הביט בו בעין חמלה. קוה קוה היהודי כי יהנה עתה מעצה ותושיה ותפתח לפניו הדרך לפתרון הבעיה ולהשבת מעמדו על כנו הראשון.
בסיימו את דבריו הביט אליו ה'באר משה' ושאלו, האם תדע מדוע באתי הנה לארצות הברית?
הלה נדהם. לא הבין מה ענין שאלה זו לנושא השיחה לשמה הגיע אל הקדש פנימה. והנה מפתיעו הרבי בשאלה, ומשלא ענה מאומה, התחיל הרבי לספר.
הגעתי הנה עוד טרם המלחמה העולמית, בשנת תרפ"ו, הותרתי אחרי את פולין התוססת בחיים יהודיים מפכים בעוז, חסידים ואנשי מעשה מפארים את קהלותיה ועיירותיה, באוז'רוב עירי פרחה הקהלה הקדושה, ישיבה גדולה המתה המוני בחורים שוקדים על תלמודם לשם ולתפארת, ואנכי זנחתי אחר גווי את כל אלו, את הרבצת התורה והנהגת העדה, את הרבנות ואת הנשיאות ובאתי הנה, אל מדבר שממה רוחני, ללא חסידות וללא חסידים. בגפי הגעתי עם בני ביתי וכמעט שאף לחם לאכול לא היה לנו, שמא תוכל לומר לי מדוע מה לי ולזאת? – שאל הרבי בשנית.
היהודי האמריקאי הנבוך מגלוי הלב ומהשאלה הישירה גמגם, אכן רבי לא אדע ולא אבין מה הביאו לבצע צעד זה.
הבה ואספר לך, יקירי, פתח הרבי ברוך, בחיי אבי מורי ורבי זצ"ל שהיה הרבי באוז'רוב כהנתי כרב העיר, עניתי לשאלות ופסקתי הלכות לכל דורש, בנוסף לכך זכיתי בס"ד לייסד ישיבה גדולה אליה נהרו בחורים מעלים מטובי המחות והתיגעו בתורה ובחסידות, כך הלכה החצר ולבלבה לשם ולגאון ולתפארת, כך פכו חיי תורה וחסידות בכל עז באוז'רוב באותם ימי אור בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה.
בינתיים הציעו לי הצעות רבנות גדולות ומכבדות מאד. בהיותי בן כ"ד שנים בלבד כבר הוצעה לי רבנות ראשונה ובהמשך עוד ועוד בערים מכבדות, אך לכולם סירבתי בתוקף, לא אניח את העיר בה חיו ופעלו אבותי הקדושים והניחו יסוד לחיים של אהבת תורה ויראת שמים, אולם אז קפץ עלינו רגזה של המלחמה הנוראה, מלחמת העולם הראשונה, שהפכה את מזרח אירופה לכדור אש מתגלגל.
עירנו היתה נתונה למרמס, ולא משנה היה מי השתלט עליה, תמיד היו אחינו בני ישראל נתונים לשוד ולבזה לפרעות ולמשוסה. עד שהגיעה הגזרה הנוראה כאשר הרוסים הודיעו על גרושם של כל יהודי העיירה מנער ועד זקן טף ונשים, בלית ברירה ארז כל אחד מעט מטלטלין כאשר יכלו ידיו שאת, באשר אף את הוצאת הרכוש הגבילו הצוררים, בראש מורכן בעינים כבויות ובגוו שחוח עזבו יהודי אוז'רוב את ביתם, משתרכים לאיטם בשיירה ארוכה כשבכיות העוללים ואנחות הזקנים מנקרות במח ופולחות כל לב.
ויהי כצאתנו את העיר והנה איכרי הסביבה ממהרים בזריזות אל בתינו הנטושים עטים על שלל הביזה שהותירו אחריהם היהודים ועינינו רואות וכלות, כוחנו היה לנכרים אדמתנו לזרים, ומן הפח אל הפחת לא עברו דקות מעטות מאז שיצאנו שירת הגולים את אוז'רוב ולהבות עשן התמרו מעל גגות בתיה שקרסו אחד אחד תחת להבות האש שעשו בה שמות. שרפה עזה פרצה וכלתה את כל בתי העיר בהותירה אחריה אדמה חרוכה וזכרונות.
ומעז יצא מתוק, הרוסים עזבו את העיר החריבה ואנו יכלנו לסב אחור ולשוב.
מכל מקום לפחות לא לנדוד בדרכים לא דרכים, אך שוו בנפשכם את המצב שנוצר, קהלה שלמה כמעט ללא קורת גג ללא בית כנסת וללא מקווה טהרה ללא מוסדות חנוך וללא לחם לאכל, מתוך האפר והרמץ מעמק תחושות התסכול והיאוש עזרני ה' ונסך בי כחות לקום ולפעל, נדדתי בעירות הסמוכות וערכתי מגבית רבתי למען יהודי עירנו, ועוררתי אותם לקום ולשקם את ביתם ואת חייהם. הבתים נבנו אט אט מאל"ף.
ושוב איתרע מזלנו, דווקא כאשר הסתמן עתיד חדש ותקווה טובה פשטה מגפה נוראה בין יהודי העיר מגפת הדבר רחמנא ליצלן, וכיון שנתנה רשות למשחית לא חס ולא חמל, במגפה שכלתי את ילדי ואת אשת נעורי.
ואם לא די בכך למלא את סאת היסורים והשבר, הרי באותה שנה עלה אבי מורי ורבי הצדיק לגנזי מרומים. נותרתי לבד בעולמי.
אולם השי"ת לא עזבני בעניי, עד היום איני מבין מאין היו לי תעצומות נפש כאלו להתנער מסבלי האישי ומחרבן ביתי ולהתמסר למען עם קדש.
אוז'רוב קמה וגם נצבה, בחסדי שמים נבנה בית המדרש וחדשה פעילותה של הישיבה, שוב הדהד קול התורה והתפלה ונשא ברמה ועם פטירת אבי הוטלה עלי גם אדרת ההנהגה, ושוב נסעו חסידים לאוז'רוב כמימים ימימה ויתרון האור מן החשך, ובחסדי השי"ת המלחמה תמה, השקט שב לשרור, החיים שבים אט אט למסלולם הראשון הן ברוח והן בגשם.
אכן שבנו אל המנוחה ואל הנחלה, כל חסידי בית אבא המקשרים לבית אוז'רוב קבלו את מרותי וסרו למשמעתי. וכן היה גם עם יהודי העירה שכה עמלתי למענם, את בתיהם ואת חייהם שקמתי, אהבתי אותם והתמסרתי למענם, וברוך ה' כמים הפנים אל הפנים גם הם החזירו לי אהבה, והשלום והשלוה שררו בעירנו.
אמנם מסתבר שהיה הדבר לצנינים בעיני ה'בעל דבר', שאחרי תלאות כה רבות תזכה אוז'רוב המעטירה על רבה, תושביה וחסידיה, לרוות מעט נחת ולקים חיי תורה וחסידות כרצון ה' יתברך, והקפיץ עלינו רגזם של מחרחרי ריב.
כעבר תקופה, כמה אינשי דלא מעלי חברו יחדו וחפצו להעמיד רב אחר בהנהגת העיר. תחלה היה זה בלחישה, ואט אט עברו לומר דברם בקול רעש גדול. אמנם לא היתה כל אמתלא של אמת בדבריהם שכן כיהנתי כרב עוד בחיי אבי ומניתי על ידו, ואף קבלתי הכרה ממלכתית משלטונות העיר, וחסידי אבי זיע"א מלאו את רחובות העירה בכל חג ומועד, אך כך היא דרכה של מחלקת, אין היא זקוקה להסברים ואינה שוחרת צדק וישר.
ידעתי גם ידעתי את מסירותם של התושבים והחסידים כלפי, והבנתי שעד מהרה יתגלגלו הדברים לכדי מחלקת נוראית. ומשום שרק הרחתי ריחה של מחלקת העלולה לפרץ, אחת היתה מטרתי, לברוח ולהימלט על נפשי.
נשאתי את רגלי ונמלטתי, את הכל הותרתי מאחורי, את העיר אותה בניתי ושקמתי, את בית המדרש והישיבה הגדולה שיסדתי וטפחתי, את ביתי ונחלת אבותי, את עדת החסידים ואת עולם התורה והיהדות של פולין המעטירה, ונסתי על נפשי כבורח מן האש, הרחק הרחק ככל האפשר, אל מקום בו לא ירדפו אחרי, לא ישדלוני במשלחות בתחנות ובבקשות.
הרחקתי נדוד עד לאמריקה הרחוקה, בעירום ובחסר כל, למקום ציה ושממה רוחנית, והתיישבתי פה בעיר שהיתה אז רחוקה מאד מלהיות מקום מתאים ליהודי ירא, אך הכל היה עדיף מן הריב מן הפרוד ומן המחלקת. וחפץ ה' בידי הצליח, כי באין שני צדדים בעירה שב השלום לאוז'רוב, מנה רב חדש לעירה, גם היו מהחסידים אנשי שלומנו שמצאו בו את אשר איוותה נפשם, וזכני ה' להציל את נפשי ואת נפש העיר מתבערת המריבה והמחלקת.
קולו הרטיט בבכי. דמעות זלגו מעיניו הטהורות שהפיקו צער וכאב. והוא המשיך בדבריו: ואלו היום שוב חרבה עירנו אוז'רוב, האם תדע כיצד היתה ראשית סופה המר? כאשר הגיעו הנאצים ימ"ש אל העיר חפצו להתעלל ביהודים ולשבר את רוחם טרם ישברו גם את גופם, כנסו אפוא את כל יהודי העירה והעמידום בשתי שורות משני צדי הרחוב, ואז הוציאו הרשעים הארורים את הרב הישיש שהכתר על ידי אותם אנשי ריב ומדון, הטעינו על גבו את ארון הקדש אותו עקרו ממקומו בבית המדרש על ספרי התורה שבתוכו, והורוהו לרוץ בין שתי השורות של צאן מרעיתו. כמובן אך הנח המשא על שכמו של הרב הזקן כרע נפל תחתיו, ונקבר תחת ארון הקדש על ספריו רחמנא לצלן, ה' יקום דמו.
ישמע נא יהודי, הפטיר הרבי הקדוש אל ראש הקהל העומד למולו נרעד ונפחד, שוב לביתך, אמר הרבי וחשב היטב על הדברים ששמעת באם תרצה שוב נא אלי למחר ונדון בעניינך, כמובן שלמחרת הגיש אותו אדם את התפטרותו ובליבו נצר משמעות חדשה שנגלתה לפניו בפסוק 'בקש שלום ורדפהו'.
אך לימוד נורא נוסף למדנו מבין בתרי מעשה נשגב זה. כי הלא בשעת מעשה, עת מסר הרה"ק זיע"א את נפשו למען השלום, ונותר בארץ לא זרועה בעירם וחסר כל, נראה היה לעיני בשר כי אין רעה כרעתו ואין מכאוב כמכאובו. אמנם, ברבות הימים אגלאי מלתא למפרע שהרעה הזו היתה טובה בעבורו, כי מבלעדיה ודאי לא היה נוטש את צאן מרעיתו בשעותיהם הקשות, ולא היה נצל מצפרני הרוצחים הנאצים ימ"ש, ומה שנראה כרעה בתחלה התברר שהוא עצם תכלית הטוב.
