נאלמתי דום. חשבתי שראש הישיבה יסטור על לחיו ויורה לו שלא לשוב לעולם לישיבה
נאלמתי דום. חשבתי שראש הישיבה יסטור על לחיו ויורה לו שלא לשוב לעולם לישיבה, אבל הרב ניימן השיב לו בשוויון נפש: "אבל למה אתה הולך בלי סוודר? קר בחוץ, אתה תצטנן ואמא שלך תכעס עלי שלא שמרתי עליך כראוי. בא איתנו לישיבה, תלבש סוודר ואחר כך תלך".
הבחור ניסה להתחמק ואמר שאין לו זמן ללבוש סוודר כי הוא יאחר להצגה, אבל ראש הישיבה לא וויתר ולחש על אוזנו בשקט "אני יודע שאחר כך יש עוד הצגה שם, לא נורא אם תאחר לראשונה". כשהגענו לישיבה, הבחור הזה באמת לקח את הסוודר שלו ויצא בחזרה החוצה. הייתי המום, וגם כעסתי מאוד על הבחור הזה. מאיפה הוא לוקח את החוצפה האדירה הזאת?
סיפר הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א. למדתי בישיבת "אור ישראל" אצל הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל. יחד איתי למד שם גם בחור ממשפחה פשוטה מאוד. אביו היה פועל במע"צ והוא היה הבן הגדול בבית.
הוא היה בעל כישרון גדול, ממש גאונות היתה בו, אבל כמעט כגודל כשרונותיו, כך היה רחוק רחוק מיראת שמים. הרב ניימן היה נוהג לצעוד מידי יום לבית הכנסת הגדול של פתח תקווה, כדי לאסוף תרומות מהמתפללים שם, לטובת החזקת הישיבה, ובכל יום הוא היה לוקח איתו בחור אחד מהישיבה שהיה מלווה אותו, ובזמן הזה הוא היה בעצם מחזק את הקשר בינו ובין תלמידי הישיבה.
באחת הפעמים כשהגיע תורי ללכת עם ראש הישיבה, אני מבחין מרחוק בבחור ההוא, כשהוא הולך באמצע ה'סדר' ומגיע ממולנו. אנחנו חוזרים לישיבה והוא יוצא ממנה, בעיצומו של יום לימודים שיגרתי... האמת שהייתי קצת לחוץ בשביל הבחור, שלא "ייתפס על חם". סימנתי לו בתנועת יד שיפנה לאחוריו וימצא פינה להתחבא בה עד שראש הישיבה יעבור, אבל הוא החציף פנים וסימן לי בחזרה בתנועת יד מזלזלת שלא איכפת לו בכלל שראש הישיבה יראה אותו. ואכן, כעבור שניות אחדות הבחין בו הרב ניימן ושאל אותו: להיכן מועדות פניך? לתדהמתי לא היה גבול. הבחור השיב לראש הישיבה בלי להתבלבל שהוא עכשיו ממהר למקום מפוקפק, להצגה.
נאלמתי דום. חשבתי שראש הישיבה יסטור על לחיו ויורה לו שלא לשוב לעולם לישיבה, אבל הרב ניימן השיב לו בשוויון נפש: "אבל למה אתה הולך בלי סוודר? קר בחוץ, אתה תצטנן ואמא שלך תכעס עלי שלא שמרתי עליך כראוי. בא איתנו לישיבה, תלבש סוודר ואחר כך תלך".
הבחור ניסה להתחמק ואמר שאין לו זמן ללבוש סוודר כי הוא יאחר להצגה, אבל ראש הישיבה לא וויתר ולחש על אוזנו בשקט "אני יודע שאחר כך יש עוד הצגה שם, לא נורא אם תאחר לראשונה". כשהגענו לישיבה, הבחור הזה באמת לקח את הסוודר שלו ויצא בחזרה החוצה. הייתי המום, וגם כעסתי מאוד על הבחור הזה. מאיפה הוא לוקח את החוצפה האדירה הזאת?
נכנסתי לראש הישיבה ואמרתי לו שאני לא מבין את ההתנהלות שלו. ככה מתנהגים לכזה בחור חצוף? ראש הישיבה היה צריך לתת לו סטירה ולזרוק אותו לצמיתות מהישיבה. ראש הישיבה שמע לעצתי ונתן לי סטירה קלה. "כמה שנים אתה כבר ראש ישיבה?" הוא שאל אותי, "אפילו לא יום אחד, אני ראש ישיבה כבר 50 שנה, את החינוך תשאיר לי".
אותו בחור מחוצף, היה ישן איתי בפנימייה. באותו לילה הוא העיר אותי כשהוא רועד מפחד. הוא הבין כמה גדולה היתה החוצפה שלו, ותיאר לעצמו שלמחרת הוא צפוי לעמוד בפני ההשלכות של המעשים החמורים הללו. מיד בבוקר הוא ייקרא אל המשגיח ויקבל את ה'פסק' שלו. אני התקשיתי לרחם עליו, אמרתי לו תאכל את מה שבישלת, לא היית צריך להתחצף.
בבוקר הוא רואה את הרב ניימן מדבר עם המשגיח, ובטוח שהם מדברים עליו ועוד רגע המשגיח יקרא לו. אבל לא. לא קורה כלום. אולי בתחילת השיעור? גם לא. והנה בשעות הצהרים אנחנו מדברים יחד ופתאום מגיע ראש הישיבה ושואל לשלומנו. ענינו לו, דיברנו קצת בלימוד וראש הישיבה ממשיך ללכת לבחור הבא, כאילו לא קרה כלום.
בערב הבחור הזה כבר נשבר, הוא כבר לא יכול היה לעמוד בבושה ובלחץ. הוא נכנס לראש הישיבה ופרץ בבכי, כשהוא מתנצל על חוצפתו ועל מעשיו.
ראש הישיבה אמר לו "תלמידי היקר. אבא שלך עובד במע"צ, הוא מרוויח מעט מאוד כסף, ומתוך הלירות הבודדות שהוא מקבל בחודש, חצי לירה הוא משלם לישיבה שתחנך אותך. תראה כמה חשוב לו שתלמד בישיבה ותהיה תלמיד חכם. אתה הבן הגדול בבית, אם אתה תהיה תלמיד חכם, רוב הסיכויים שגם האחים שלך יצעדו בעקבותיך וילכו בדרכך. אבל אם אתה תהיה פועל פשוט ותקטוף תפוזים, גם הם יהיו קוטפי תפוזים. עכשיו אני שואל אותך, למה אתה עושה את זה לאבא שלך? לאמא שלך? איך אתה ככה גוזר עליהם אכזבה נוראה כל כך ומפח נפש כזה גדול. בהתנהגות שלך אתה לא רק מאכזב אותם ממך עצמך, אלא מכל האחים שלך, הצעירים ממך. אתה גוזר את הדין של כל המשפחה שלך, שלא יהיו שם תלמידי חכמים, שלא יהיו יהודים שומרי תורה ומצוות. למה?".
הבחור ההוא תפס את עצמו בעקבות אותה שיחה והתחיל להשקיע את כל כולו בתורה. עד היום הוא יושב והוגה בתורה. אני מכיר אותו ויודע כמה שהוא מתמיד עצום, וזה למרות שהוא לא קיבל שום 'שטעלע (משרה)', ואין לו שום תפקיד תורני וכדומה, הוא לומד פשוט כי חשקה נפשו בתורה.
אבל הסיפור עוד לא נגמר. בחתונה של אותו בחור, כמה שנים מאוחר יותר, הגעתי להשתתף בחופה. גם הרב ניימן היה שם. הוא פגש אותי, כשהבחור המתמיד הזה צעד אל החופה, עומד להתחתן עם בת למשפחה חשובה של רבנים ותלמידי חכמים מופלגים ועומד להקים בית יהודי אמיתי של תורה והתמדה. הרב ניימן ניגש אלי, צבט לי בלחי בחביבות ושאל אותי "נו, אז מי צדק? סטירה הייתי צריך לתת לו, או צביטה חביבה בלחי?".
אני זוכר איזו שמחה עצומה אפפה אותי באותם רגעים. אה... לא אוכל לשכוח איך שמחתי אז לשמוע את התוכחה החביבה הזאת מראש הישיבה הנערץ. איזה ראש ישיבה היה לי! איך זכיתי לכזאת מתנה נפלאה.
עברו שנים, הרב ניימן נפטר בשיבה טובה, ולהלווייתו הגיעו גדולי עולם בהם הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, שגם הספיד אותו בדמעות שליש. בדרך לבית הקברות נסעתי עם הרב קרייזווירט ברכב, וסיפרתי לו את הסיפור המופלא הזה.
השיב לי הגר"ח: "חבל שלא שמעתי את הסיפור הזה לפני ההספד, הייתי מוסיף את זה להספד שלי עליו". ועם כל זה לא נחה דעתו והוא ביקש לעצור כי יש לו כמה מילים להוסיף על ההספד. אז הוא עמד על יד קברו הפתוח של ראש הישיבה, וסיפר את הסיפור הזה, בעוד הקהל כולו מזיל דמעות של צער על לכתו של הענק שבענקים, שידע לחנך כל נער על פי דרכו, לצבוט בלחי של זה שהולך למקומות מפוקפקים ולסטור על לחיו של זה שחושב שצריך לזרוק את ההוא מהישיבה...!"
