מרן נענה ברצון. הוא הניח את ידו על ראשו של ה"תינוק", ולפתע נחרד ממקומו
מרן נענה ברצון. הוא הניח את ידו על ראשו של ה"תינוק", ולפתע נחרד ממקומו. "מה זה?! הלא זה קוף!" לפתע הבין כי תלמידו ביקש לשמחו. הוא פרץ בצחוק גדול, והניח ידיו על מותניו. והקופיף, הלבוש בגדי תינוק, ניצל את ההזדמנות, זינק מידיו של מרן, והחל מתרוצץ בחדר, מטפס על הספרים ומדלג על המדפים. "בא הנה, קופיקו!" כשבת צחוק מרחפת על פניו, "בא הנה לכאן!"
בשנה הראשונה לפטירת הרבנית, היה מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל שקוע בעצב עמוק. פעמים רבות במהלך לימודו היה מרים את ראשו מן הספר, גונח בצער, ודמעות היו נוטפות מעיניו. בני ביתו של מרן ניסו לעודדו ולשמחו, אולם הדבר לא עלה בידם. חסרונה של הרבנית העיק על מרן עד מאוד.
עם התקרב חג הפורים, התקשר בנו של מרן לאחד ממכריו, וסיפר לו על המצב. "אנא, עשה משהו כדי לשמח את אבא", ביקש.
ואותו מקורב חשב ומצא. הוא נזכר באחד מידידיו המחזיק חוות בעלי חיים, באזור יער ירושלים, ותכנית נרקמה במוחו.
בבוקר יום הפורים הגיע לחוותו של ידידו, וביקש בהשאלה קופיף קטן וחמוד. משנענה חבירו והפקיד בידו את הקופיף, הלבישו תלמידו של מרן בבגדי תינוק, חבש לראשו כובע קטנטן, ועלה עימו אל ביתו של מרן.
הוא אחז את הקופיף-תינוק בין זרועותיו, נכנס לחדרו של מרן, וקרא: "פורים שמח, רבנו! פורים שמח!"
מרן הרים ראשו מן הספר, וחיוך עצוב התפשט על פניו. "פורים שמח!" השיב לתלמידו.
"הנה, התכנית עומדת להצליח", הלם לבו של התלמיד בעוז. הוא קרב את הקופיף למרן, וביקש "רבנו, אנא, יברך את התינוק, שיגדל לגאון ולתפארת".
מרן נענה ברצון. הוא הניח את ידו על ראשו של ה"תינוק", ולפתע נחרד ממקומו. "מה זה?! הלא זה קוף!" לפתע הבין כי תלמידו ביקש לשמחו. הוא פרץ בצחוק גדול, והניח ידיו על מותניו. והקופיף, הלבוש בגדי תינוק, ניצל את ההזדמנות, זינק מידיו של מרן, והחל מתרוצץ בחדר, מטפס על הספרים ומדלג על המדפים. "בא הנה, קופיקו!" כשבת צחוק מרחפת על פניו, "בא הנה לכאן!"
כעבר דקות ארוכות הושב הקופיף לבעליו, והתלמיד נפרד ממרן לשלום. אולם לא לזמן רב.
כאשר הגיע ברכבו אל היציאה מירושלים, נשמע צלצול הטלפון בחלל הרכב. מעבר לקו נשמע קולו של מרן.
"חביבי, עליך לחזור לכאן עם הקוף, להיכן נעלמת?! מרוב ההמולה לא שמתי לב, ולא ברכתי על הקוף 'ברוך משנה הבריות'. אנא, חזור לכאן, כדי שאוכל לברך עליו". וכך היה.
