מרוב מהירות נתקעתי ברכב אחר שנסע על הכביש. הוא צעק עליי, "אתה לא רואה איך אתה נוסע? מה איתך? תראה מה עשית לי
הגענו ליעדנו. בני המשפחה התמקמו יפה בבית המארחים, ואני אצתי רצתי להכין את עצמי לשבת קודש. נסעתי ברכב לכיוון המקווה, ומרוב מהירות נתקעתי ברכב אחר שנסע על הכביש. הוא צעק עליי, "אתה לא רואה איך אתה נוסע? מה איתך? תראה מה עשית לי. אתה תצטרך לשלם את זה!" לשנינו לא היה פנאי להתחשבן. נתתי לו את מספר הטלפון שלי, ולשנינו היה ברור שעוד נדבר.
מיד במוצאי שבת הוא מתקשר אליי. אני מציע לו לגשת לכפר ערבי לתקן את התקלה, אבל הוא נרעש ונפחד מהרעיון. מה פתאום? לא יקום ולא יהיה. הולכים רק למוסך יהודי. יהי כן. ביום ראשון נסענו למוסך, ושם התברר שתיקון התקלה עולה 800 ₪. שאלתי את בעל המוסך איך זה יכול להיות, ניסיתי להתווכח על המחיר, ולבסוף הוא סיכם: "בשבילך – שבע מאות".
שילמתי את הנזק.
ביום שהתחלתי בעבודתי כנהג הסעות, קיבלתי על עצמי שני דברים: האחד: להמשיך ללמוד את השיעורים הקבועים במשניות, בגמרא ובשולחן ערוך, חוק בל יעבור. השני: שלא לבצע הסעות ביום שישי לאחר חצות.
הקבלה הראשונה היא ביני לבין עצמי. זה לא קל, כשמישהו מבקש נסיעה ואיני נענה לו, אבל ברור לי שאם זה על חשבון השיעור, הנסיעה הזאת היא פשוט לא שלי.
לגבי יום שישי אחרי חצות זה קצת יותר קשה, כי יש אנשים שצריכים לנסוע דווקא אז, ואם לא ההסעות האלו, במה אני נהג? אבל למדתי לשנן ללקוחות את שעות העבודה, ובעיקר את שעות אי-העבודה.
ביום שישי ערב שבת פרשת ויגש, הזמינו אצלי נסיעה משדה התעופה לירושלים, לשעה עשר וחצי בבוקר. השעה הייתה כשרה לפי הנ"ל, ויצאתי לדרך. הגעתי לשדה התעופה וחיכיתי לנוסעים. חיכיתי וחיכיתי, וגם הם חיכו והתעכבו בטרמינל זמן רב. עד שמצאו את המזוודה, ועד שהיא נבדקה, ועד שהם שוחררו החוצה, עברו שעתיים.
"המחיר לנסיעה הזאת הוא שש מאות ש"ח, הודעתי לנוסעים. "חיכיתי שעתיים וכבר מאוחר מאוד. יום שישי קצר". הם הבינו, ושילמו את מלוא הסכום.
כאשר ביקשתי לצאת מירושלים, ביקשו ממני בני משפחה אחת שאקח אותם למודיעין עילית. שמחתי לקחת אותם, שכן ממילא אני נוסע לאותו יעד, ונקבתי בסכום לתשלום הנסיעה: מאה שבעים וחמישה ש"ח.
הגענו ליעדנו. בני המשפחה התמקמו יפה בבית המארחים, ואני אצתי רצתי להכין את עצמי לשבת קודש. נסעתי ברכב לכיוון המקווה, ומרוב מהירות נתקעתי ברכב אחר שנסע על הכביש. הוא צעק עליי, "אתה לא רואה איך אתה נוסע? מה איתך? תראה מה עשית לי. אתה תצטרך לשלם את זה!" לשנינו לא היה פנאי להתחשבן. נתתי לו את מספר הטלפון שלי, ולשנינו היה ברור שעוד נדבר.
מיד במוצאי שבת הוא מתקשר אליי. אני מציע לו לגשת לכפר ערבי לתקן את התקלה, אבל הוא נרעש ונפחד מהרעיון. מה פתאום? לא יקום ולא יהיה. הולכים רק למוסך יהודי. יהי כן. ביום ראשון נסענו למוסך, ושם התברר שתיקון התקלה עולה 800 ₪. שאלתי את בעל המוסך איך זה יכול להיות, ניסיתי להתווכח על המחיר, ולבסוף הוא סיכם: "בשבילך – שבע מאות".
שילמתי את הנזק.
חזרתי הביתה, והנה, הגלגל נתקע בחפץ חד, והתפנצ'ר. הוצרכתי להחליף גלגל. השגתי מישהו שמטפל בעניינים האלו במחיר מוזל, והוא מכר לי גלגל בשבעים וחמישה שקלים.
אני מסיים את ענייני הרכב היגעים, חושב לעצמי 'וי על חסרון כיס', מונה שוב את ההפסד: 775 ₪, ופתאום קולט שהמספר הזה אינו מקרי כלל. יש פה השגחה כל כך מיוחדת, שאני נרגש ביותר. אני נכנס הביתה ומתחיל לזמר בקול גדול: מזמור לתודה!
אמרתי את הפרק בהתרגשות רבה, ולנגד עיניה השואלות של אשתי, ערכתי את החשבון:
ביום שישי אחרי חצות ביצעתי נסיעה משדה התעופה לירושלים והשתכרתי 600 ₪ על הנסיעה מירושלים למודיעין עילית השתכרתי 175 ₪. יחד עולים הסכומים ל 775- ₪!!!
כל הממון שלכאורה הרווחתי ביום שישי אחרי חצות, ירד לטמיון.
נתקיים בי מה שכתוב בשולחן ערוך הרב: כל העושה מלאכה בערב שבת אינו רואה סימן ברכה לעולם בזה המלאכה, אם מרוויח מפסיד ממקום אחר.
זאת הייתה הארה שמיימית נפלאה, שהעניקה לי חיזוק עצום להמשיך ולהחזיק בקבלות שקיבלתי על עצמי.
