מיד הסתערו בני הכנופיה בחמת רצח על הרבי, והחלו מפליאים בו את מכותיהם וחבטותיהם העזות
הרבי כילה לדבר ושתק קמעה, פתע ננער והכריז בקול חוצב להבות:
"ואף אני אומר, לא אעשה קידוש עד אשר ישוחרר משמשי ר' משה יעקב ויתייצב כאן לימיני!…"
חרדת אלקים נפלה בבית המדרש, הכל עצרו נשימתם בציפייה מתוחה, והמתינו בדריכות לראות כיצד ייפול דבר.
והנס המופלא, שב והתרחש לעיניהם המשתאות, לא ארכה השעה ודלת בית המדרש נפתחה לפתע, על הסף ניצבה דמותו המוכרת של ר' משה יעקב פרנקל… פניו חיוורות כסיד וכל גופו רועד, והוא פותח ומספר:
בעת שהות הרה"ק בעל הברכת משה מלעלוב בפולין, קיבל הזמנה משאר בשרו, שהיה ממכיריו מימי שבתו בקראקא, יהודי שהתגורר בנירנברג שבגרמניה, צאצא ל"חסיד מהמבורג", ושמו רבי אהרן מרקוס, תלמידו של בעל "התפארת שלמה" מרדומסק, הוא מזמינו לבקר אצלו ולשהות בביתו, תוך התחייבות לממן את נסיעתו ושהייתו שם.
הרבי נענה בחפץ לב להזמנתו, ובחורף תרצ"ג, לאחר שמילא את מאגריו הרוחניים, ונפשו הצמאה באה על סיפוקה, שם פעמיו לגרמניה.
באותה תקופה, כבשה המפלגה הנאצית את השלטון בגרמניה והעמידה בראשה את הצורר הנאצי ימ"ש, מיד בעלותו לשלטון, החל אותו רשע ארור מיישם את שכתב קודם לכן בספרו, ותיכף החלו השלטונות להצר את רגליהם של היהודים בכל הערים ולהתנכל לחייהם, ימים הרי סכנות ופחדים היה גורלם של יהודי גרמניה, ובפרט לבעלי חזות חרדית, כך גם בנירנברג, אליה הגיע עתה רבינו.
בבוקרו של יום השבת, הודיע הרבי על כוונתו ללכת לטבול במקווה, בני משפחתו של המארח ניסו לעצור בעדו, כל הדרכים בחזקת סכנה – הבהירו לו – ועלול הוא להיפגע לרעה.
אלא שהאדמו"ר אינו שת ליבו לאזהרתם, על טבילה במקווה צריכים מסירות נפש – כך לימדו זקנו.
למרות הסכנה, פנה רבינו ויצא לרחובה של עיר, יחד עם מלווהו הרה"ח רבי משה יעקב פרנקל, בהגיעו למקווה נוכח שהיא ריקה ממים – לאחר שזמן רב לא נעשה בה שימוש, אך לא איש כמוהו יוותר על נקלה על טבילה, עינו קלטה את "אוצר" מי הגשמים, וללא שהיות קפץ אל תוכה, האוצר עמוק הוא ואין עולה בידו לצאת ממנה, הזדרז מלווהו ובמאמצים גדולים חילצו משם.
כל אותה עת, ישבו בני משפחת המארח בביתם וליבם יוצא מדאגה, חרדים ודואגים לשלום אורחיהם ומצפים בעיניים כלות לשובם, לאחר שעה כשחזרו השניים לאכסנייתם, נפלטה אנחת רווחה מפי כולם, בראות אותם שבים אליהם בריאים ושלימים.
*
למחרתו, ביום ראשון סר רבינו לבקר בבית רבה של נירנברג, הרה"ג רבי אברהם יצחק קליין, רב העיר קיבל בשמחה את אורחו רם המעלה, והתרשם עמוקות מאורחו הירושלמי והנהגותיו בקודש.
בתום הביקור, פסעו הרבי ומלווהו בניחותא בחזרה לבית מארחם, הרחוב היה שקט, לפתע הגיחה מתוך בית מרזח סמוך, כנופיית פוחזים "היטלר יוגנט" – צעירים היטלריסטים, הם הבחינו בשני הדמויות שטיילו ברחוב בשלוה.
מיד הסתערו בני הכנופיה בחמת רצח על הרבי, והחלו מפליאים בו את מכותיהם וחבטותיהם העזות, משמשו ר' משה יעקב, איש חסון שכוחו במותניו, לא נשאר עומד מנגד והשיב מלחמה שערה, הוא נתן לתוקפיו מנה אחת אפיים וחבט בהם באגרופיו, הבריונים שלא ציפו לתגובה שכזו נרתעו באימה, והחלו נסוגים משם בבהלה, חלקם חבולים וזבי דם.
המשטרה הגרמנית שנזעקה למקום, עצרה את ה"מכה" ר' משה יעקב, הוא נלקח תחת משמר כבד, כשהוא כבול באזיקים, אל חדר החקירות של הגסטאפו הידועה לשמצה.
דאגה רבה אפפה את רבינו על מעצרו של ר' משה יעקב מגינו ומושיעו, תיכף פנה לאישי הקהילה, רבנים ועסקנים, ודרבן אותם לעשות כל מאמץ להביא לשחרורו של העציר היהודי ש"חטא" בהגנת חייו מפני הצוררים הנאצים, ברם, כולם גיששו באפילה, ר' משה יעקב נעלם באחד מבתי הכלא, ואיש לא ידע לומר להיכן נלקח, כך עבר וחלף שבוע ימים.
לקראת שבת, עמדו יהודי נירנברג והפצירו ברבי, שיאות לערוך לפניהם "שלחן" בליל שבת, והוא למרות שבאותם שנים עדיין לא נהג בעריכת שולחנות, התרצה ונעתר לבקשתם.
*
ליל שבת קודש בנירנברג, בבית הכנסת הגדול הצטופפו מאות יהודים, עיניהם נשואות אל דמותו המאירה של הרבי, "טיש" חסידי היה חזיון נדיר במחוזות ההם, והמונים נמשכו עתה בערגה וצימאון רוחני לשמוע דברי תורה וחסידות שהיו להם כטללי תחיה.
הרבי עמד בראש השולחן, תחילה זימר בניגון מלבב "שלום עליכם" ו"אשת חיל", אחר מזג יין לגביע ועמד לקדש, הוא נטל את הכוס לידיו, עצם עיניו מספר רגעים ולפתע שב והניח את הגביע על השולחן, בבית המדרש הושלך הס, הכל עקבו אחריו בחרדת קודש, והרבי פתח וסיפר:
זקני האדמו"ר רבי משה מלעלוב (היא"צ בי"ג טבת), החליט בערוב ימיו לנטוש את פולין מולדתו, ולעלות לארץ הקודש לחונן את עפרה.
"כאשר אגיע לירושלים – הכריז רבי משה – אעמוד לפני הכותל המערבי ואתקע תקיעה גדולה בשופר, היא תבקע שחקים ותפתח שערי רחמים, אזי תחוש הגאולה ויבוא משיח צדקנו".
בחודש אלול תר"י, עזבה ספינת מפרשים רעועה את אדמת פולין ופילסה את דרכה בלב ים, על סיפונה היו רבי משה ובני משפחתו עם משמשו ופמליית מלוויו הנאמנים מבין תלמידיו שלא אבו להיפרד ממנו, ופניהם מועדות אל הארץ הקדושה.
בגלץ, עיר החוף הרומנית, התעכבה הספינה מספר ימים, רב החובל הסביר לנוסעיו, כי בהעדר משב רוח מתאים שיכוון אותה לאיסטנבול – היא קושטא בירת תורכיה, לא תוכל הספינה להפליג.
במוצאי שבת, ירד רבי מנדל משמשו של רבי משה מלעלוב מן הספינה, ופניו מועדות העירה, להצטייד במלאי מזון, צידה לדרך לקראת המשך הנסיעה, אלא שבדיוק אז הודיע לפתע קברניט הספינה, כי החלה לנשוב רוח מצוינת, והם עומדים מיד להפליג.
עמדו רבי משה מלעלוב ובניו רבי אלעזר מנדל ורבי יצחק דוד, והחלו מפצירים בו להמתין לנאמן בית אבא, אך הלה אטם אוזניו משמוע, "לא אוכל לעכב ספינה שלימה על מאות נוסעיה, בגלל אדם אחד בודד" – טען – "ימתין מודעכם ויפליג בספינה הבאה!"
הרימה הספינה עוגן ויצאה לדרכה ללא ר' מנדל, ושטה ששה ימים על פני הים הגדול, האדמו"ר רבי משה התעטף בחומה של שתיקה ומידי פעם נפלטה מליבו אנחה כבידה.
ליל שבת הגיע ובא, הרבי סיים את תפילתו ועמד לקדש על היין, הוא מזג לעצמו את כוס הקידוש, וכך כשהכוס בידו נשאר עומד שלש שעות רצופות, עיניו עצומות ופניו האדימו, ניכר היה כי שרוי הוא במאמץ עליון ומנהל מלחמה עיקשת נגד כוחות הסטרא אחרא, לבסוף שמט את הגביע מידו והניחו על השולחן.
- "לא אקדש על היין טרם שר' מנדל ישוב הנה!" – הכריז לבסוף.
באותו רגע החלה פורצת סופה נוראה, רוח סערה השתוללה בעוצמה אדירה וטלטלה עזות את הספינה בין הגלים הגועשים, משברי הים איימו לבלוע את הספינה, לפתע נשמעה חבטה עזה על הסיפון ולאחריו דפיקות עזות על דלת תאם, הדלת נפתחה, ולתוך התא התגלגלה דמותו של ר' מנדל כשהוא שרוי בעלפון.
בסוף ימיו גילה ר' מנדל, כי כל אותם ששה ימים היה שבוי בידי כוחות ה"חיצונים", ושוטט כסהרורי בחוצות העיר גלץ ככל שנשאוהו רגליו, "בליל שבת אפסו כוחותיי" – סיפר ר' מנדל – "בחולשתי נשענתי על אחד הכתלים להינפש קמעה, ואז שמעתי "אותם" מסתודדים ביניהם: מה לעשות והזקן מרעיש עולמות, אין ברירה מוכרחים להחזירו…
באותו רגע התחוללה סופה אדירה והרוח החלה סוחפת אותי באוויר ומטלטלת אותי למרחקים, לפתע חשתי עצמי צונח מטה והוטלתי על סיפון אונייה זו, נס אירע לי, הרבי הציל אותי מידיהם!"
*
בבית הכנסת בנירנברג, עמד הקהל הגדול והאזין ברוב קשב לסיפורו המרתק של הרבי הצעיר מלעלוב, דומיה כבידה אפפה את האולם, ואף אחד לא ההין לפצות פיו ולהפר את השקט המתוח.
הרבי כילה לדבר ושתק קמעה, פתע ננער והכריז בקול חוצב להבות:
"ואף אני אומר, לא אעשה קידוש עד אשר ישוחרר משמשי ר' משה יעקב ויתייצב כאן לימיני!…"
חרדת אלקים נפלה בבית המדרש, הכל עצרו נשימתם בציפייה מתוחה, והמתינו בדריכות לראות כיצד ייפול דבר.
והנס המופלא, שב והתרחש לעיניהם המשתאות, לא ארכה השעה ודלת בית המדרש נפתחה לפתע, על הסף ניצבה דמותו המוכרת של ר' משה יעקב פרנקל… פניו חיוורות כסיד וכל גופו רועד, והוא פותח ומספר:
"כל השבוע עצור הייתי בתא כלא אפל ומצחין, לא ידעתי את עצמי מרוב חרדה ואימה, בליבי כבר ציפיתי לגרוע מכל, אולם לפני שעה קלה נכנס לתאי במפתיע קצין בכיר והרים עלי קול צעקה: "שא רגליך והסתלק מכאן!" תיכף יצאתי ובאתי לכאן כפי שעיניכם רואות".
