מה עמד מאחורי בקשת הנפטר שישוררו על קברו את פזמון בר יוחאי
תוך זמן קצר כבר ניצבו כולם סביב הקבר וקיימו הכל כדית וכדין. והנה לאחר סתימת הגולל שלפה האלמנה הבוכיה מתיקה פתק קטן צהוב ואמרה: "כאן צוואת בעלי ז"ל, ועתה אקריא הרשום בה: 'נא לסובב על קברי ג' פעמים ולשיר את המזמור בר יוחאי עד תומו'"… אנשי הח"ק הביטו זה על זה בתימהון: בקשה כגון זו משכיב מרע, מעולם לא שמענו… אך כמובן, פנו לקיים את בקשתו.
סיפר אחד מאנשי חברא קדישא בסעודה השנתית ביום ז' אדר:
היה זה ערב שבת קודש בשעת צהריים, כשהגיעה הודעה על יהודי פשוט שנפטר בשיבה טובה, ואלמנתו מבקשת לערוך לו הלוויה. וכאן התנצל המספר בשם אנשי הדגל ואמר: "אולי אם היה זה איש נכבד יותר לא היינו עושים כן, ואכן מבקשים אנו מחילה, אך אנו דחינו בסבלנות ובנימוס ובנימוס את מועד ההלוויה למוצאי שבת, מפאת דוחק היום".
במוצאי השבת התקבלה הודעה נוספת: איש רב פעלים וצאצאים נכבד בעמיו הלך לעולמו וצאצאיו מבקשים הלוויה מיד. בשיקול דעת מהיר הוחלט שהלוויתו של זה תיערך קודם, והלה, מערב שבת, ימתין עוד קמעא עד שתסתיים הלוויה זו. "יתכן שהיתה זו החלטה לא נכונה" – אמר המספר, והוסיף בקשת מחילה – "אבל כך היה נראה נכון באותה השעה. הלווייתו נדחתה לאחר לווית הנכבד האמור".
ובהלווית אותו נכבד – דרשות והספדים כיד ה', וההלוויה מתארכת עוד ועוד, עד אחר חצות הלילה. רק זמן מה אחר חצות נתפנו אנשי הח"ק לעסוק בלווית האיש הפשוט המדובר. אכן – בשעה כזו צצה בעיה לא פשוטה: מניָן להלוויה אין, ועשרה אנשים מנַיִן? ניסו ללקט מכאן ומשם, אך לא הצליחו, אולי בגלל הסערה הגדולה והגשם העז שניתך, אולי בשל השעה המאוחרת. מה עושים?!
החלו עוברים מבית-כנסת למשנהו בחפשם אחר מתנדבים שיואילו בטובם להשלים למנין. משהגיעו לבית הכנסת ברחוב יואל, בשטיבלאך של סאטמאר מול ישיבת אור החיים הנודעת, ראו חבורת אברכים יושבת לסעודת מלווה מלכה. ביקשום להילוות אליהם, שניים הסכימו. אך חסר עוד אחד למנין.
והנה בקרן זוית קלטה עינם יהודי רוכן על תלמודו בעיון, היה זה מלמד תשב"ר שהכין את שיעורו כדרך המלמדים בשקידה ובחיות. פנו אליו וביקשו ממנו להצטרף, והלה הסכים בשמחה לקיים מצווה גדולה זו שבאה לידיו.
תוך זמן קצר כבר ניצבו כולם סביב הקבר וקיימו הכל כדית וכדין. והנה לאחר סתימת הגולל שלפה האלמנה הבוכיה מתיקה פתק קטן צהוב ואמרה: "כאן צוואת בעלי ז"ל, ועתה אקריא הרשום בה: 'נא לסובב על קברי ג' פעמים ולשיר את המזמור בר יוחאי עד תומו'"… אנשי הח"ק הביטו זה על זה בתימהון: בקשה כגון זו משכיב מרע, מעולם לא שמענו… אך כמובן, פנו לקיים את בקשתו.
החלו לשיר "בר יוחאי", אך משהגיעו לבית השלישי נדם קולם… שכחו את ההמשך. הביטו זה על זה בבושת פנים: מה יהיה, איך נקיים את צוואת הנפטר? אך ישועתם לא בוששה לבוא: לפתע שלף המלמד שנכח במקום דבר מה מכיסו בשמחה, וקרא: "הנה, יש לי בכיסי פיוט בר יוחאי". פתח דף מקומט שכמו נקרע מסידור, ועליו מילות השיר "בר יוחאי". עתה יכלו להשלים את בקשת הנפטר ולהשלים את שירת הפיוט סביב הקבר עד גמירא, אולם לא יכלו לכבוש את פליאתם באוזני המלמד: "מנין לכבודו פיוט 'בר יוחאי' בכיסו, כשל"ג בעומר כה רחוק…?"
השיב המלמד: אכן נס הוא שהדף נמצא בכיסי, כמו עצם הדבר שאני נוכח כאן בכלל. בדרך-כלל אינני נוהג לצאת מביתי במוצאי שבתות, אך הפעם, עקב הבלגן ששרר מצאתי שאיני יכול ללמוד בבית כשורה, וביקשתי ללכת לחדר הקבוע שבו אני לומד, בת"ת באבוב שברחוב הסמוך, אלא ששם בדיוק נערכו אי-אלו תיקונים ונוכחותי הפריעה – סרתי אפוא לביהמ"ד סאטמאר, אלא שבדרך לכדה עיני פיסת נייר מונחת על הכביש, ומשהרמתיה מחשש גניזה ראיתי כי צדקתי: פיסת דף מתוך סידור היתה זו, ובה הזמר 'בר יוחאי'. שמתי את הדף בכיסי כדי להניחו בגניזה ונכנסתי לבית המדרש ללמוד, ושם מצאתם אותי וביקשתם שאבוא להשלים מנין"…
"אין זאת אלא", אמרו האנשים בפליאה זה לזה, "שבפני איש צדיק גדול אנו עומדים, אולי מל"ו צדיקים הוא, שכה הרבה הקב"ה לגלגל שתהא לוייתו דוקא בשעה מאוחרת של מוצ"ש, ודווקא באופן כזה שיימצא שם המלמד שטרח מסיבה בלתי צפויה לצאת מביתו, ומסיבה בלתי תלויה ללמוד דוקא בביהמ"ד סאטמאר, ובדרך מצא לפתע את הדף הזה… אין זה כי אם דבר פלא שכך השגיח הקב"ה שיתמלא רצון הנפטר". החליטו אפוא לסור לביתו בימי השבעה ולתהות על קנקנו.
אולם כשסרו אל הבית ראו כי לא מיניה ולא מקצתיה. מן הבית ניכר כי לאו דווקא צדיק גדול היה הנפטר, החפצים שבבית העידו על יושביו כי מפשוטי עם ישראל הם, וכי לא דקדקו בכל כדת. אז מהו אם כן פשרו של הנס?! שאלו בעדינות את האלמנה: מדוע ביקש המנוח בקשה זו, לשיר "בר יוחאי" סביב קברו?
הסבירה האשה וסיפרה: "בעלי ז"ל נהג בכל ליל שבת, מזה עשרות שנים באופן קבוע, לזמר לכבוד התנא רבי שמעון. ועם פטירתו אמר: 'מנהג אחד יפה היה לי, מנהג קדוש. אבקש שגם בעת קבורתי ימשיכו המנהג לכבוד התנא וישירו את הפיוט".
סיים איש הח"ק את סיפורו ואמר: ללמדך, שלעולם לא תדע אלו הנהגות נפלאות לוקחים עמם הנפטרים, וללמדך, שכל נפטר עולם מלא ואין איתנו יודע עד מה, מהו הסיפור מאחורי כל איש, וכל אחד כבודו גדול.
קם אחד הנוכחים וקרא בהתרגשות: "ומדוע רק נפטרים? הלא גם עם החיים כך הוא הדבר!"…
