מה היתה מטרת מרן הבעש"ט זי"ע, בהוכיחו את תלמידו לעיני קהל ועדה קודם גשתו לעבור לפני התיבה ביום הקדוש
כשהתקרב אל סמוך לתיבה, עצר הבעל שם טוב בעדו והחל לומר דברי כיבושין. הבין רבי דוד פורקעס שהבעל שם טוב רואה בו פסול ודבר מגונה וביקש לחזור לאחוריו ולבקש מאחר שיתפלל במקומו.
אולם הבעל שם טוב הביט בו בחומרה ואמר לו: עמוד והתחל להתפלל! כשעמד רבי דוד ליד התיבה התחיל להתפלל פרץ בבכי עצום, עד שכמעט ולא ידע מה שפיו מדבר, רק היה צועק ובוכה, כי נשבר לבו עד מאוד.
רבינו אור שבעת הימים הבעל שם טוב הקדוש זיע"א במעז'יבוז', נוהג היה מדי שנה ביום הכיפורים להתפלל את תפילת היום הקדוש בהשכמה גדולה. שנה אחת נתאחר הבעש"ט מאד, ובעוד שכל התלמידים, החבריא קדישא של הבעל שם טוב כבר עמדו מוכנים ומזומנים לתחילת התפילה, רבינו הבעש"ט לא הופיע ובא, לפליאת הכל.
התארכה ההמתנה שעות רבות, שעות היום כבר חלפו ועברו, ואף אחד מהתלמידים לא החל עדיין להתפלל. כולם המתינו בחרדת קודש לבוא רבם ומאורם של ישראל. כשבסופו של דבר, לאחר זמן רב, הגיע הבעל שם טוב לבית המדרש, הוא לא סימן שיתחילו בתפילה עדיין, אלא התיישב על הכסא שבמקומו, שם עמד עמוד מיוחד 'סטנדר' עליו היה מונח המחזור ליום הכפורים. הבעל שם טוב השעין את ראשו על העמוד במשך שעה ארוכה. לאחר מכן קם הבעש"ט, התנער ממחשבותיו, אך שוב הניח ראשו על העמוד. וכך היה כמה וכמה פעמים.
התלמידים שעמדו סביב הבינו כי במופלא מהם אל להם לדרוש ולחקור, ומי יודע את גודל התיקונים שרבם עושה בעולמות העליונים. הכל עמדו בשתיקה, בחרדת קודש וביראת הכבוד, עד שהגיע הרגע בו רמז הבעל שם טוב שיתחילו את התפילה.
שליח הציבור בבית מדרשו של הבעל שם טוב היה הרה"ק רבי דוד פורקעס זיע"א, שהיה אב"ד ומגיד מישרים בעיר מעז'יבוז'. בתחילה היה רבי דוד פורקעס מתנגד גדול על הנהגת הבעל שם טוב, וכל כך היתה גדולה התנגדותו לרבינו עד אשר שבכל פעם שהיה יושב ללמוד עם תלמידיו שומעי לקחו בש"ס ופוסקים, היה פותח במילתא דבדיחותא, כמו שאמרו חז"ל, אלא שאת המילתא דבדיחותא היה רבי דוד מכוון ומרמז לשחוק נגד החסידים.
באחד הימים הגיע אברך חשוב ושאל בעצתו של הבעל שם טוב, שמאחר ונפשו חשקה בתורה, מבקש הוא את עצת רבינו את מי יקח לו לרב שילמדנו את תורת הנגלה, שכן רצונו ללמוד אצל רב גדול ומפורסם בתורה, שיהא תוכו כברו, בבחינת אם הרב דומה למלאך אלוקים יבקשו תורה מפיו.
ציוה הבעל שם טוב לאותו אברך שיפנה ללמוד אצל הרה"ק רבי דוד פורקעס, כי הוא גדול בתורה וביראה מאוד, אך עם זאת הורה לו הבעל שם טוב בציווי ברור, שגם בזמן שישמע את רבו מלעיג עליו ומדבר עליו דברי צחות, לא יענה לו דבר ולא יהרהר אחריו כלל.
האברך החסיד עשה כפי שציוה עליו הבעל שם טוב. הרבה תורה וחכמה קיבל ממנו, כי גדול היה בתורה מאד, אך כאבו היה גדול מאוד בשמעו כמעט מדי יום ביומו את רבו מזלזל בחבורת החסידים, אלא שהחסיד הוכרח לשמוע עלבונו ולהחריש כליל כפי אשר ציוה לו הבעל שם טוב.
ביום מהימים, רוח אחרת הייתה עם רבי דוד פורקעס ואמר לתלמידו שיש ברצונו לקבל את פני הבעל שם טוב, ולכן הוא מבקש ממנו שיספר לו על דרכי הנהגתו ותהלוכותיו בקודש.
פתח האברך וסיפר לרבי דוד פורקעס על מנהגו של הבעל שם טוב שבכל פעם שהוא נוטל את ידיו לסעודה הוא שרוי בדביקות עצומה, ואילו על המסובים נופלת תרדימה. וכך נמשך הדבר עד אחרי שהבעל שם טוב מברך את ברכת 'המוציא', שאז מתעוררים כולם מתרדמתם.
נענה רבי דוד פורקעס ואמר: אלך ואראה את המראה הגדול הזה!
כשהגיע רבי דוד פורקעס יחד עם תלמידו האברך אל הבעל שם טוב, כיבד אותו הבעל שם טוב בכבוד גדול, ואף הזמין אותו לבוא ולסעוד יחד עימו את סעודת 'צפרא דשבתא' בבוקר יום השבת.
רבי דוד שהמתין לכך, אזר חלציו כגבור והשתדל בכל כוחו להיות ער בשעת נטילת ידיים ולא להירדם כשאר המסובים. הוא החזיק את עיניו ואימץ את מחשבתו, אך כל זה לא הועיל לו מאומה, וגם עליו נפלה תרדמה עזה.
והנה בשנתו חולם רבי דוד פורקעס כי הוא נמצא בשמים ממעל, והבעל שם טוב עומד לפניו ועיניו רואות את סדר נטילת ידים שלו, והוא שומע כיצד הבעל שם טוב מגלה את סוד נטילת הידיים, ולעומתו ניצב הרה"ק המגיד ממעזריטש זיע"א ומתפלפל עם רבו וטוען שבכתבי רבינו האריז"ל נאמר אחרת ממה שהבעל שם טוב מפרש.
מה גדלה תמיהתו של רבי דוד פורקעס בשומעו את הבעל שם טוב עונה לתלמידו המגיד ממזריטש כי בדור חלש שכזה הנה גם האריז"ל יודה לו ויאמר שהצדק עמו. התפלא המגיד ממעזריטש ושאל את הבעל שם טוב: מי יוכיח שאכן כך הוא? ענה לו הבעל שם טוב: הנה האריז"ל נמצא בהיכל הסמוך, הבה ניכנס אליו שנינו ונשמע זאת מפיו הקדוש. וכך עשו, ולאחר פלפול עצום שהיה ביניהם, הודה האריז"ל לדברי הבעל שם טוב. ותיכף עם הודאת האריז"ל, הקיץ רבי דוד פורקעס משנתו ושמע את הבעל שם טוב מברך את ברכת 'המוציא' כדרכו בקודש.
לאחר מכן פתח הבעל שם טוב בדברי אלוקים חיים וגילה לתלמידיו שישבו עימו בסעודת יום את סוד נטילת ידיים. ולמרבה הפלא הבחין רבי דוד פורקעס, שכמו שהיה בחלום כך היה בהקיץ: המגיד ממעזריטש החל שואל את רבו הבעל שם טוב מכך שבכתבי האריז"ל נאמר אחרת, והבעל שם טוב ענה לו שבדור חלש כזה גם האריז"ל יודה. וכשהמגיד חזר ושאל, מי יאמר שכך הוא, אמר הבעל שם טוב: רבי דוד פורקעס יוכיח, כי הוא עד נאמן על כך ששמע בשמים שהאריז"ל הודה לדבריי.
בעקבות מעשה מופלא זה התקרב רבי דוד לבעל שם טוב ודבק בו בכל לבו, והיה לאחד מבני החבריא קדישא, עד שנתעלה בקודש ונתמנה להיות השליח ציבור בימים הנוראים בבית מדרשו של הבעל שם טוב. ואכן כיון שהבעל שם טוב רמז שיתחילו להתפלל, ניגש רבי דוד להתפלל, אולם כשהתקרב אל סמוך לתיבה, עצר הבעל שם טוב בעדו והחל לומר דברי כיבושין.
הבין רבי דוד פורקעס שהבעל שם טוב רואה בו פסול ודבר מגונה וביקש לחזור לאחוריו ולבקש מאחר שיתפלל במקומו. אולם הבעל שם טוב הביט בו בחומרה ואמר לו: עמוד והתחל להתפלל! כשעמד רבי דוד ליד התיבה התחיל להתפלל פרץ בבכי עצום, עד שכמעט ולא ידע מה שפיו מדבר, רק היה צועק ובוכה, כי נשבר לבו עד מאוד.
במוצאי יום הכיפורים הלך רבי דוד אל הבעל שם טוב ואמר לו: ילמדנו רבינו, מה דבר מגונה ראיתם בי ח"ו עד שבשל כך הרביתם לדבר תוכחה. ענה הבעל שם טוב ואמר: חס וחלילה, לא ראיתי בך כלום, אלא שבאשמורת הבוקר של יום הקדוש ראיתי את הסטרא אחרא עומד וניצב על אם הדרך, במקום שהתפילות עוברות שם ועולים למעלה, כשבדעתו לחטוף אותם ולא להניחם להגיע לכסא הכבוד. אמרתי בליבי: למה נלך להתפלל ולמסור לו את התפילות ח"ו? זו הייתה הסיבה שבשבילה התעכבתי מלהתפלל עד שבס"ד עלתה בידי לסלול דרך אחרת שבה ילכו התפילות ויעלו למרומים מבלי שלסטרא אחרא תהא בזה שליטה. ועם כל זאת יראתי מאוד שמא הסטרא אחרא יכניס ח"ו בלבך מחשבות זרות בשעת התפילה ובכך יקלקל את כל פעולותי, לכן בקשתי לשבור את לבך, כדי לוודא שלא תהיה לך שום מחשבה זרה, ורק לאחר מכן צויתיך להתפלל.
