מאז אותו ביקור, לא שכחתי ליום אחד את המשפט שאמרת אז ב'טעות'
שאלתי אותו: "מהיכן אנו מכירים?". הוא בפליאה עצומה עלי שואל: "אתה רוצה לומר לי שאתה לא זוכר אותי? איך זה יתכן? הרי אני הבחור שאיחלת לו שאתה תבוא ותשתתף בחתונתו, למרות שידעת כי הרופאים לא נתנו לו זמן רב לחיות".
התבוננתי בפניו בפליאה- "כיצד אירע הנס?", תהיתי. הבחור הביט בי והסביר: "מאז אותו ביקור, לא שכחתי ליום אחד את המשפט שאמרת אז ב'טעות' לחבר שהיה איתך, וניגנתם שם עבורי:
"אם ירצה ה', בחתונה שלו אנחנו נבוא לשמח". בניגון ובמעשים שעשית עבורי כל כך שימחת אותי ורוממת את רוחי למרות המצב הרפואי שלי. המשפט האחרון שאמרת לי, נתן לי כל כך הרבה כוח ותקווה, כי אסור להתייאש למרות המצב בו אני נמצא. מאותו היום התחזקתי בתפילה ולא התייאשתי, עד שבעזרת ה' יתברך רופא כל בשר הבראתי והחלמתי כליל. הנה אני כאן נמצא היום, שמח ביום המאושר בחיי - ביום חתונתי.
להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'ניצוצות'. ניתן ללמוד ממנו עד כמה יש בכוח הדיבור היוצא מפינו לנטוע כוח וחיות בזולת. להלן הסיפור מפי בעל המעשה הרב שוורץ: בקרתי בבתי הרפואה לשם מצווה יחד עם ידידי הטוב, המנגן הנודע ר' מיכאל שניצלר ז"ל ואחרים. אנחנו משתדלים לשמח את החולים. לאחר שצברתי ב"ה שעות רבות של ביקורים אלו, נוכחתי לראות ולגלות איזו השפעה אדירה, כבירה ועצומה יש לניגוני שמחה. בבתי הרפואה אני גם משתמש בחוש נוסף של תרגילים נפלאים ומשמחים (באמצעות זריזות ידיים - ביררתי, חקרתי ודרשתי מפיהם של מורי הוראה מובהקים, מה מותר לעשות ומה אסור לעשות).
המעשים הללו מסיחים את דעתם של חולים הנמצאים במצבים נואשים, קשים ואיומים. לפעמים אני מבקר במחלקות של חולים במחלות קשות, ובמחלקות שבהן מאושפזים אנשים שהוגדרו ל"ע עם מחלות סופניות, "המחלה הנוראה" ועוד. אנחנו עדים כי רגעי השמחה הללו מצילים חולים כפשוטו, ומחזירים אותם ממש ממוות לחיים. גם אם הצלחנו לעזור לחולה במשך ימים ספורים בלבד - והיה זה שכרי.
יום אחד הגעתי לבית הרפואה הנודע 'ממוריאל הוספיטאל', עם ר' מיכאל שניצלר ז"ל אבדלחט"א. בדרכנו נכנסנו לחדרו של בחור
צעיר כבן שמונה עשרה שנים מלייקווד. מדובר בבחור עם גידול ממאיר בראשו רח"ל, שהיה כבר היה במצב סופני.
הרופאים נואשו רח"ל מחייו ולדבריהם נותרו לו רק כמה שבועות בודדים לחיות. נכנסנו לחדר והתחלנו לשיר ולזמר, לבדח ולהקסים עד שפשוט בס"ד שינינו את מצב רוחו כליל והוא עלז ושמח מאוד. בסיום הביקור נפלט לי משפט מטופש:
"אי"ה בחתונה שלו אנחנו נבוא לשמח"... מיד תפסתי את עצמי. נשכתי את השפתיים חזק חזק, אבל המשפט יצא כבר. הבחור שידע את מצבו הבריאותי ענה לי בחצי חיוך: "אי"ה בגלגול הבא"... אני לא ידעתי היכן לשים את עצמי מבושה ומחרטה על המשפט התמוה.
עוברים שנתיים וחצי. מאז הספקתי לבקר ולחזק חולים ולשמח בריאים. יום אחד אני מקבל הזמנה, לבוא ולשמח בחתונה בעיר לייקווד בתאריך ט"ו בכסלו ה'תשס"ג.
הסתכלתי בשמות שתי המשפחות ושמות החתן והכלה. השמות ממש לא מוכרים לי. מדוע הוזמנתי? אבל בכל זאת החלטתי בעז"ה להגיע כי שלחו לי את ההזמנה. אני נכנס לאולם. אני רואה מחזה מדהים. החתן יושב באמצע המעגל. מסביבו יושבים כל הקהל חבריו וידידיו (הרגשתי כזר בתוכם מאחר ולא היה חסיד אחד ביניהם, ציבור ליטאי מובהק שאינו נוהג במנהג ה"מצווה טאנץ").
הם שרים בדמעות ובהתלהבות את השיר הנודע של רבי אביעזר וולפסון שליט"א: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי". הם שרים ובוכים. אני עדיין לא מבין מה אני עושה כאן. אומנם קיבלתי הזמנה, אבל אני ממש לא נראה ששייך לכאן. לרגע חשבתי: "אולי בטעות ההזמנה הגיעה אלי? זה לא סביר אבל מנגד אני לא מכיר שם אף אחד". לפתע החתן הבחין בי. הוא קם ממקומו ופשוט סחב אותי למרכז המעגל, נפל על כתפיי והתחיל לרקוד איתי בהתלהבות עצומה.
אני מנסה בעדינות להיחלץ ממנו. אני מביט בפניו ותוהה: "מי הוא? ומדוע הוא מתנהג איתי כך? למה הוא הזמין אותי?". ברור היה לי שהוא מזהה אותי. שאלתי אותו: "מהיכן אנו מכירים?". הוא בפליאה עצומה עלי שואל: "אתה רוצה לומר לי שאתה לא זוכר אותי? איך זה יתכן? הרי אני הבחור שאיחלת לו שאתה תבוא ותשתתף בחתונתו, למרות שידעת כי הרופאים לא נתנו לו זמן רב לחיות".
התבוננתי בפניו בפליאה- "כיצד אירע הנס?", תהיתי. הבחור הביט בי והסביר: "מאז אותו ביקור, לא שכחתי ליום אחד את המשפט שאמרת אז ב'טעות' לחבר שהיה איתך, וניגנתם שם עבורי:
"אם ירצה ה', בחתונה שלו אנחנו נבוא לשמח". בניגון ובמעשים שעשית עבורי כל כך שימחת אותי ורוממת את רוחי למרות המצב הרפואי שלי. המשפט האחרון שאמרת לי, נתן לי כל כך הרבה כוח ותקווה, כי אסור להתייאש למרות המצב בו אני נמצא. מאותו היום התחזקתי בתפילה ולא התייאשתי, עד שבעזרת ה' יתברך רופא כל בשר הבראתי והחלמתי כליל. הנה אני כאן נמצא היום, שמח ביום המאושר בחיי - ביום חתונתי.
זו ההזדמנות שלי ושל משפחתי לומר לך תודה רבה על חלקך בהצלתי. לכן הזמנתי אותך כדי שתראה במו עיניך עד כמה המעשים שלך גדולים ויכולים ממש להציל ממוות לחיים כפשוטו".
