לשמע משפט סיום זה פרץ רבי מנחם בבכי תמרורים עז. כל גופו רטט בבכי נורא והוא לא היה מסוגל להרגע...
עתה, כשעומד אתה מולי, לבוש בבגד ה'כתונת פסים' בדיוק כפי שאותו זקן היה לבוש, ואומר לי בדיוק את אותם המילים שהרבי הקדוש אמר לזקן ואף הוסיף לוודא שאני שומע זאת, עלה לפתע בזכרוני אותו מחזה נאדר בקודש ורב הוד. לפתע שמעתי קול חוצב להבות אש, שמעתי את הרבי עצמו אומר לי: השמעת מנחם? אותה תורה ואותו רבונו של עולם שמצווים עלי לצום – הם שמצווים על החולה להקשיב לדעת הרופאים ולא לצום...
הרגע הבנתי שהרבי בעיניו הצופיות שראו מסוף העולם ועד סופו הביט באספקלריא המאירה וידע את אשר יתרחש עמי באחרית הימים, בעוד ששים שנה, כשאני אחפוץ להתחכם ולא לשמוע לדברי הרופאים. ולכן הוא כבר הקדים רפואה והזהיר אותי לשמוע בקול הרופאים ולציית לדבריהם ולצום ביום הכיפורים, כי עבורי זו היא מצות התורה וזה הוא רצונו של הקב"ה... לכן פרצתי בבכי תמרורים... הנה עמדתי על דעת רבי לאחר ששים שנה.
היה זה סגירת מעגל של ששים שנה בירושלים. תחילתו בסמטאות המעוקלות של שכונת מאה שערים וסופו בבית דירות בשכונת מקור ברוך.
איש חסיד היה בירושלים ושמו רבי מנחם. מגזע תרשישים היה: נין של ראש גולת אריאל הרה"ק האמרי אמת מגור זיע"א, ומקור מחצבתו הנאדר בקודש לא מש מנגד עיניו תמיד. שקדן על תלמודו ומרבה במעשים טובים. מדי יום ביומו היה רבי מנחם מכתת את רגליו לבתים של שבורי לב ונדכאי רוח, יושב במחיצתם ומעודד את נפשם בדברי פיוס ועידוד.
בשנתו האחרונה עלי אדמות סבל רבי מנחם ממחלה קשה ומסוכנת, ובשלה הוא נזקק לטיפולים מכאיבים מאוד. רבי מנחם היה איש חזק אופי, גבור נפש ורב תושיה, והוא ניסה לא לתת למחלה ולהשלכותיה להשפיע על תפקודו ומצב רוחו. בכוחות עילאיים הצליח רבי מנחם להמשיך את שגרת חייו בתורה ובחסד, ככל שהתאפשר לו מבחינה גופנית.
באחד מעשרת ימי תשובה של שנת תשפ"א, כשרבי מנחם חזר מטיפול כואב, והוא כולו מיוסר ודאוב, הזכירה לו אשתו שתחי' כי הרופאים הודיעו לו כי אסור לו לצום ביום הכפורים הבא עליו לטובה. השילוב של המחלה הקשה והטיפולים המייסרים מצריך אכילה ושתיה רצופה ובצורה מסודרת, ללא כל הפסקות ארוכות, ובוודאי שאסור לו לצום צום כה ארוך כמו יום הכפורים, שהוא צום הנמשך יותר מעשרים וארבע שעות.
רבי מנחם התהרהר קימעא לשמע הדברים, אך לאחר זמן קצר הוא ננער ממקומו ואמר בחדות: אני אצום את כל צום יום הכיפורים מבואו ועד צאתו! לא אכניס לפי דבר מאכל ומשקה במשך כל שעות הצום, מ'כל נדרי' ועד אחרי תפילת 'נעילה'! אשמור על מצות התורה לענות את נפשותינו ולא אזוז מכך כמלוא נימה.
את החלטתי זו קבלתי, המשיך רבי מנחם ואמר בהגיון רב, כיון שמביט אנכי בעיניים פקוחות אל המציאות הניצבת מולי. מבין אני היטב את מצבי הרפואי והידיעה ברורה לי לחלוטין: חרב חדה מונחת על צווארי וימי שנות חיי עומדים להסתיים. הטיפולים מסייעים במידה מוגבלת ביותר ותועלתם נמוכה מאוד. אין לי כל ספק בכך שקרוב קצי ולא רחוק היום בו אתבקש לישיבה של מעלה ליתן דין וחשבון על מעשיי. כיון שכן, סיים רבי מנחם את דבריו, חושב אני לטעות מוחלטת אם לא אצום את יום הכיפורים בעוד שכבר יותר משבעים שנה אני מקיים את מצוה זו. איך אעלה אל אבי שבשמים, ורק היום הכיפורים האחרון יהיה חסר לי?!
אשתו של רבי מנחם לא ידעה מה להשיב לדברים כאלה, והיא החליטה לבקש את עזרתו של היועץ והעסקן הרפואי הנודע הרה"ח רבי שמעון ברוין שליט"א, יו"ר ארגון 'ביקור חולים – יד אברהם' שנוסד על שמו ולזכרו של כ"ק אדמו"ר הרה"ק רבי אברהם יצחק מתולדות אהרן זיע"א, אותו זכה רבי שמעון ברוין לשרת בנאמנות ובמסירות עשרות בשנים בקודש פנימה. רבי שמעון ליווה את רבי מנחם בימי מחלתו בעצה ובתושיה, ואשתו של רבי מנחם חשבה כי הוא יוכל לסייע בעדה ולשכנע את בעלה לחזור בו מהחלטתו לצום ביום הכיפורים.
רבי שמעון, כדרכו להיטיב, נענה לקריאה הבהולה ולא חלף זמן רב עד שהוא התייצב בביתו של רבי מנחם בשכונת מקור ברוך בירושלים. רבי שמעון שהוא מאנשי היישוב הישן, חסיד תולדות אהרן מובהק, הגיע כשהוא לבוש את 'כתונת הפסים' כמנהגם של בני ירושלים, ועלה במהירות את המדרגות המובילות לביתו של רבי מנחם.
תחילה התעניין רבי שמעון בשלומו של החולה, שוחח איתו קימעא על סדרת הטיפולים שעדיין מתוכננת לו, נתן לו כמה עצות טובות להקלה על תופעות הלוואי הקשות של הטיפולים, ועד מהרה עבר לדבר עמו על הנושא שבעבורו הוא הגיע: הצום ביום הכיפורים. רבי שמעון כמובן לא הסגיר דבר או חצי דבר על כך שהדברים כבר ידועים לו, והחל, כאילו על דעת עצמו, לדון על נושא הצום ביום הכיפורים.
הלא תדע, פתח רבי שמעון ואמר, כי סכנה היא עבורך לצום ביום הכיפורים, הן בשל עצם המחלה והן בשל הטיפולים שאתה עובר. חייב אתה לאכול בצורה מסודרת, ואם כל צום הוא מסוכן לך הרי שבוודאי אסור לך לצום במשך יממה שלמה.
רבי מנחם שמע את דבריו בקשב רב, אך גם רבי שמעון קיבל ממנו את אותה תשובה פסקנית וברורה, כשהפעם הוא גם מוסיף ואומר: הרי מי כמוך יודע את האמת לאמיתה, והנך יודע גם את הדברים שכביכול מנסים להעלים ממני: את העובדה שלא נותר לי עוד זמן רב לחיות בעולם הזה. אם כך, בוודאי שתסכים שאין כל סיבה שדווקא עכשיו אני לא אקיים את מצות התורה להתענות ביום זה. לכן החלטתי ברורה: אצום ביום הכיפורים, ויהי מה.
לאחר ויכוח קצר בו התבצרו השניים בעמדתם, סיים רבי שמעון ואמר: הלא תבין מעצמך, רבי מנחם, שאין אני יכול לכפות עליך שלא לצום, ובוודאי שאין בדעתי לבוא הנה ביום הכיפורים כדי להאכיל ולהשקות אותך בעל כרחך. אתה אדם נכבד, תלמיד חכם ובר דעת, והנך אדון לעצמך, ובוודאי שהמילה האחרונה נתונה בידך ומי יעכב בידך מלעשות כפי שתחליט. אולם דבר אחד יכול אני לומר לך, ואתה תעשה עם זה כהבנתך: דע לך שהתורה הקדושה שמצווה אותי לצום ביום הכיפורים – היא זו שמצווה אותך שלא לצום ביום הכיפורים...
לשמע משפט סיום זה פרץ רבי מנחם בבכי תמרורים עז. כל גופו רטט בבכי נורא והוא לא היה מסוגל להרגע...
רבי שמעון עמד משתומם בהכירו את רבי מנחם כאיש חזק אופי שאינו מרשה לעצמו להישבר. גם ברגעים הקשים והכואבים ביותר לא בכה רבי מנחם, ולא הזיל דמעה. גם בשעה שקיבל את ההודעה על המחלה הקשה, גם בזמן הטיפולים הכואבים, ורבי מנחם נשאר איתן וחזק. והנה עכשיו הוא בוכה?! מה אירע לו לאיש הברזל שדמעתו אינה מצויה שלפתע התפרק בבכי שכזה?!
רק לאחר דקות ארוכות נחה סערת נפשו של רבי מנחם והוא פתח ואמר בהתרגשות עצומה: חז"ל אומרים (ע"ז ה:): "אמר רבה, שמע מינה, לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין" [=אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה]. אך דע לך, שפעמים אין אדם עומד על דעת רבו אלא עד ששים שנה, כמו שזה הרגע אירע איתי: הרגע עמדתי על דעת רבי הגדול, הרה"ק הבית ישראל מגור זיע"א, במה שאמר לי לפני ששים שנה בדיוק.
בתחילת שנות הכ' הייתי אברך צעיר והסתופפתי בצילא דמהימנותא אצל רבינו הקדוש הבית ישראל, אשר קרבני בימין צדקו, בשל היותנו קרובי משפחה. היה זה ביום ערב יום הכיפורים, לאחר עריכת השולחן הטהור, כשהרבי פנה אלי והזמין אותי להצטרף עמו להליכתו. הרבי לא פירט להיכן הוא הולך, ואני קפצתי על הזכייה ללוות את הרבי כמוצא שלל רב.
הרבי יצא בצעדים מהירים מבית המדרש כשהוא מהלך ברחוב מלכי ישראל בואכה רחוב מאה שערים. ליויתי את הרבי בשתיקה, כשהרבי עשה את דרכו בין הסמטאות העקלקלות, וכל עוברי האורח ותושבי האזור עומדים ביראת הכבוד נדהמים למראה רבם של ישראל המסתובב ביניהם.
לפתע הגיע הרבי לבית פשוט וישן. דפק על הדלת של אחת הדירות, ונכנס כשאני הולך יחד עימו. במיטה שכב אדם זקן, איש חסיד תולדות אהרן, לבוש בבגדי החג, ופניו מאירות.
עליכם לדעת, הטעים רבי מנחם את סיפורו, שלרבי הקדוש הבית ישראל הייתה סגולה מיוחדת בה יכול היה לדבר עם אדם במקום הומה אנשים, ואיש מלבד זה שאליו יועדו הדברים, לא ישמע. הרבי שהיה מוקף תמיד בהמוני חסידים נרגשים, היה מיישר את מבטו אל האדם אתו ביקש לדבר, אומר לו את מה שרצה לומר, ואיש מבלעדיו לא שמע.
הפעם, למרבה הפתעתי, שמעתי ברור את דברי הרבי. הרבי התכופף אל הזקן החולה ואמר לו: דע לך שאסור לך לצום ביום הכיפורים! אותה תורה ואותו רבונו של עולם שציוו עלי לצום – הם שמצווים עליך שלא לצום. ואז, הרבי ננער, מסתובב אלי בחדות, ואומר: מנחם, השמעת מה שאני אומר: אותה תורה ואותו רבונו של עולם שמצווים עלי לצום – הם שמצווים על החולה להקשיב לדעת הרופאים ולא לצום...
הביקור כולו לא ארך יותר מדקה אחת או שתיים. הרבי בזריזותו סיים את דבריו, בירך את החולה ברפואה שלמה ומיהר לחזור למעון קדשו. ואני, מלווה את הרבי, אחוז מחשבות ותהיות: מדוע הרבי ביקש ממני להצטרף לביקור זה אצל החולה במעמקי שכונת מאה שערים? מדוע הרבי שינה מהרגלו ודיבר אליו בקול מתוך ידיעה שגם אנכי שומע? וביותר, מדוע הרבי חזר ואמר לי את הדברים שוב כשאני ב"ה בריא ושלם?
לא הייתה לי כל תשובה לכך, ובמשך השנים אף נשכח ממני הסיפור לחלוטין. חלפו עשרות שנים ולא זכרתי כלום מאותו ערב יום הכיפורים.
עתה, כשעומד אתה מולי, לבוש בבגד ה'כתונת פסים' בדיוק כפי שאותו זקן היה לבוש, ואומר לי בדיוק את אותם המילים שהרבי הקדוש אמר לזקן ואף הוסיף לוודא שאני שומע זאת, עלה לפתע בזכרוני אותו מחזה נאדר בקודש ורב הוד. לפתע שמעתי קול חוצב להבות אש, שמעתי את הרבי עצמו אומר לי: השמעת מנחם? אותה תורה ואותו רבונו של עולם שמצווים עלי לצום – הם שמצווים על החולה להקשיב לדעת הרופאים ולא לצום...
הרגע הבנתי שהרבי בעיניו הצופיות שראו מסוף העולם ועד סופו הביט באספקלריא המאירה וידע את אשר יתרחש עמי באחרית הימים, בעוד ששים שנה, כשאני אחפוץ להתחכם ולא לשמוע לדברי הרופאים. ולכן הוא כבר הקדים רפואה והזהיר אותי לשמוע בקול הרופאים ולציית לדבריהם ולצום ביום הכיפורים, כי עבורי זו היא מצות התורה וזה הוא רצונו של הקב"ה... לכן פרצתי בבכי תמרורים... הנה עמדתי על דעת רבי לאחר ששים שנה.
באותה שנה, בליל שבת הגדול, השיב רבי מנחם ז"ל את נשמתו המזוככת לבוראה. בישיבה של מעלה הוא בוודאי נפגש עם הרבי הבית ישראל ואמר לו: רבי, קיימתי את דבריך! עשיתי את מצות התורה!
