לפתע החל הגוי להתעוות בכאבים נוראים בפראות, משך בשערות ראשו בלע את לשונו וכל גופו החל להיטלטל אנה ואנה כאחוז תזזית...
לפתע החל הגוי להתעוות בכאבים נוראים בפראות, משך בשערות ראשו בלע את לשונו וכל גופו החל להיטלטל אנה ואנה כאחוז תזזית. רגעים מספר נאנק בכאביו כשהוקל לו מעט החל לזעוק בקול גדול: הצילו! אני מת! הצילו! השומרים נכנסו בבהלה לשמע זעקותיו, ונדהמו לראות את רבנו עומד בפינת החדר עטוף בטלית ועטור בתפילין פניו מוסבות אל הקיר ורק שפתיו נעות ואינו שומע כלל את צרחותיו של הגוי. לידו משתולל הגוי מתייסר וצורח הוציאוני מכאן! אני מת! הרבי קורע אותי לגזרים...
בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי (כח, מא).
פעם אחת, חלם הרה"ק ה'בית אהרן' מקרלין, שקוראים לפניו בתורה, את הפסוק בתורה ״בניך ובנותיך ילכו בשבי". ה'בית אהרן' הבין שאין הדבר מבשר טוב, ואכן לא עברו ימים מרובים, ונאסר חתנו הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורא [בנו של מרן הרה"ק מרוז'ין] זצ"ל, וסיבת מאסרו היה עלילת רשע שהעלילו עליו, ומעשה שהיה כך היה:
שנים מועטות בלבד עברו מאז קיבל עליו הרה"ק מסדיגורא את עול הנהגת החסידים אשר באו לחסות בצל קדושתו לאחר הסתלקות בסערה השמימה של אביו הגדול עטרת תפארת ישראל מרן הס"ק מרוזין זיע"א שנסתלק בג' מרחשון תרי"א.
והנה קפצה עליו רוגזה של מלכות שטפלה עליו עוון חמור כאילו היה שותף לזיוף רובלים של מלכות רוסיה. וכך הווה עובדה באחד מכפרי רוסיה התגורר יהודי בשם חייקל שהתפרנס ממלאכה בזויה, האיש היה מדפיס רובלים מזויפים במרתף ביתו ועל ידי כך התעשר, עברו ימים ודבר התרמית התגלתה לשלטונות הרוסיים, שמיהרו לשים ידם על היהודי שפשע.
אותו יהודי אף שלא היה חסיד סאדיגורה, הזדמן פעם לסאדיגורה ונכנס גם הוא אל רבנו כשנודע הדבר לשלטונות שמחו כפל כפליים, כשהשלטונות טענו שמסתבר שגם לרבי יש יד במעל הזה, שהרי הוא מסתודד לו עם הרבי, ואם כן הזדמנות פז היא להפליל את הרבי ובכך יוכלו לנקום את נקמתם בבנו של הרבי המפורסם מרוז'ין שהצליח להטעותם ולהיחלץ מידיהם, ואכן לאחר חיפושים נרחבים בביתו מצאו השלטונות מכתב שנשלח אל חייקל מהמו"ץ של העיר "באר" ובו כתוב כדברים האלה: "אל תירא ואל תחת, הזכרתיך אצל הרבי שיאריך ימים, ובפיו הק' איחל לך ברכה והצלחה בכל אשר תפנה"... בעקבות אותו מכתב יצאו חיילי הצאר - לרוע הגזירה - לחפש את המו"ץ מ"באר" ולפשפש בביתו, בחדוות ניצחון פרצו לתוך ביתו הפכו בכל כליו וארונותיו, ועלה בידם לתפוס מכתבים שהגיעו אל המו"ץ מחצרו של הרבי מסאדיגורה.
במכתבים אלו מאשר הגבאי בכתב ידו, כי עשה שליחותו של המשלח כראוי, וכי מסר את ה"קוויטלאך" לידי רבנו, ואמנם - כותב הגבאי במפורש - כי הרבי בירך את חייקל בן שרה חאשע ב"ברכת הצלחה במסחריו"...
באמתחתו של המו"ץ אף נמצאו כמה קבלות של "פדיונות" שהגבאי מאשר כי הונחו על שולחנו של הרבי.
ובכן האם צריכים להוכחה יתירה מכך, שלא זו בלבד שהרבי ידע על עסקיו של חייקל, אלא גם היה שותף פעיל בזיוף המטבעות ותמורת זה קיבל הרבי את חלקו ב"פדיונות", וממילא אחת דינו להיענש כ"חותר תחת שלטונו של הוד מלכותו של הצאר"?
על סמך עלילת שווא זו פנתה הממשלה הרוסית אל ממשלת אוסטריה, שעמה עמדה בהסכם הסגרת פושעים, בדרישה להסגיר לידיהם את הרבי בטענה שגם הוא מעורב בפרשת הזיוף.
הממשלה האוסטרית קיבלה את טענת העלילה, ומתוך קיום הסכמי הסגרה הדדיים שלחו את חיילי המחוז לאסור את רבנו. באביב של שנת תרט"ז, ימים אחדים לאחר חג הפסח צרו השוטרים על ביתו של רבנו מסאדיגורה, הם החרימו חפצים ככל העולה על רוחם, ובהם חפצים יקרים, כתבי קודש, ספרים ומעות ארה"ק שנאספו ונשתמרו בבית רבנו, שכיהן כנשיא ארץ ישראל לכולל וואהלין. אסרוהו והובילוהו אל בית האסורים המפורסם של טשערנוביץ.
דבר מעצרו של רבנו התפשט חיש מהר בעולם היהודי כולו, חסידי בית רוזין לבשו יגון ואנחה והחלו בפעולות הצלה.
העולם התורני כולו לעדותיו ולשבטיו, התקומם בסופה וסערה נגד עלילת הדם המרושעת שניתכה על רבנו, לכולם היה מובן מאליו גם לנער ובעל דעה קטנה כי כל עניין המכתבים והנאמר בהם אין בכל אלה להטיל אף צל היגיון ב"שותפות" הרבי בעסקיו של חייקל. לא היה ממילא אפילו טעם להצטדק בפני רודפי נפש, שלגודל עבודתו בקודש ורוממותו מענייני העוה"ז, אין לרבנו כל שייכות לעילה שנרקמה עליו.
והנה הגיע היום והרבי הושלך לתוך חדר אפל וצר בלי שיוכל לראות את אור השמש, ואף להסתובב בו אי אפשר היה לו. בתקופה הראשונה למעצרו גם הושפל עד דכא, כאשר לתוך התא המחניק הכניסו הצוררים, גוי פושע ושונא ישראל שהציק מאוד לרבי בזדון וברשע. במשך כל שעות היום הוכרח רבנו לעמוד על רגליו בלי רשות להישען על הקיר, בעוד הפושע ההוא עומד מולו מלגלג עליו ומפריע לו ללמוד ולהתפלל.
רק אחרי שהצליחו החסידים לשחד בכסף רב את מפקד בית הסוהר, הוכנס לתאו ספסל מרופד וניתנה לו רשות לשכב עליו גם במשך היום, הגוי שחרה לו מאוד על ה"תענוג" שזכה לו רבנו חרט על הספסל שתי וערב מתוך ידיעה ברורה שבגלל ה"ציור" הזה לא ישב הרבי על הספסל ואז יוכל הגוי לשבת ולשכב עליו, ואכן כך היה רבנו הוסיף לעמוד. ולא זו בלבד אלא שכדי לא לשמוע את צלצולי פעמוני הכנסייה הסמוכה, אטם רבנו את אוזניו במשך כל שעות היום למען לא ישמע את המתחולל בחוץ, כך עמד רבנו זמן ממושך על רגליו בפינת החדר דבוק במחשבותיו ותפוס בשרעפיו ומתייחד עם קונו ללא ניע וללא זיע.
החסידים דאגו מאוד לרבנו וצער רב הצטערו בגינו אך למרות המאמצים שהשקיעו כדי להקל עליו לא עלה הדבר בידם, ויותר מכך אותו גוי רשע שראה כי השיג את מטרתו הוסיף להתעלל ברבנו ביתר שאת, והשומרים לא רק שלא גערו בגוי אלא שעוד עודדו בעקיפין את התגרותו הפרועה.
סופו של אותו גוי היה מר ונמהר באחד מימי שני בשבוע, כשעמד הרבי והתפלל, פתח הגוי בשירה אדירה ופרועה להכעיס במתכוון ולהפריע לרבי בתפלתו ובמחשבותיו הטהורות. בהגיע רבנו לתפלת "והוא רחום" בפסוק: "הבט משמים וראה כי היינו ללעג וקלס בגויים", נאנח רבנו במר לבבו אך מיד המשיך לומר בהתלהבות ובשמחה: "ובכל זאת שמך לא שכחנו נא אל תשכחנו" וחזר על קריאה זו פעמים אחדות.
לפתע החל הגוי להתעוות בכאבים נוראים בפראות, משך בשערות ראשו בלע את לשונו וכל גופו החל להיטלטל אנה ואנה כאחוז תזזית. רגעים מספר נאנק בכאביו כשהוקל לו מעט החל לזעוק בקול גדול: הצילו! אני מת! הצילו! השומרים נכנסו בבהלה לשמע זעקותיו, ונדהמו לראות את רבנו עומד בפינת החדר עטוף בטלית ועטור בתפילין פניו מוסבות אל הקיר ורק שפתיו נעות ואינו שומע כלל את צרחותיו של הגוי. לידו משתולל הגוי מתייסר וצורח הוציאוני מכאן! אני מת! הרבי קורע אותי לגזרים...
בפחד גדול רצו השומרים אל מפקד הכלא, כדי להודיעו על הנעשה בתאו של רבנו, והנה התגלה לפניהם מחזה דומה המפקד בכבודו ובעצמו התגולל על רצפת חדרו כשיכור ופניו מעוותות מכאב, לפתע עלה בדעתו של אחד השומרים רעיון: הוא חזר לתאו של רבנו הוציא מתוכו את הגוי, ורק אז הוקל לשני הגויים.
וכך נשאר רבנו לבדו עם בוראו מבלי שיופרע מעבודתו בקודש, באותו יום ידעו צוררי ישראל כי יש אלוקים לישראל, והוא א-ל נקמות התובע עלבונם. בו ביום הוכנס רבנו לחדר גדול מואר ומרווח יחסית.
למרות כל היסורים שהיו מנת חלקו במשך כל חודשי מאסרו נשא רבנו את סבלו בלי להתלונן ולו גם פעם אחת, אף על פי שהרגשתו הגופנית היתה רעה, לא נשברה רוחו כמנהגו תמיד עסק גם בכלא בעבודה רוחנית. ובאין ספרים עמו שינן לעצמו במשך כל הזמן את כל ד' חלקי שו"ע על נושאי כליהם בע"פ.
למקורביו ששאלוהו מה דעתו על ישיבתו בבית הכלא השיב, אם יכול אני לעבוד את קוני ללא הפרעות, מה לי כאן מה לי במקום אחר.
לאחר לחצים על השלטון מגורמים שונים בעולם, ובייחוד התערבותו של השר היהודי מר משה מונטפיורי שהוזעק במיוחד מאנגליה לשם כך, והגיע לווינה בירת אוסטריה כדי ללחוץ על שחרורו של רבנו, הצליחו לשכנע את השלטונות כי אין כל סיבה למאסר, והוּצאה פקודת שחרור.
לאחר חמשה עשר חודשים (!) ביום ד' כ"ג תמוז תרי"ח שוחרר רבנו ממאסרו, וחזר לביתו שבסאדיגורה לשמחת לבם של המוני החסידים בכל העולם.
