כשפתאום, כמו רעם מתגלגל מבין עצי היער, פורצת המילה "ס-בב-ר-י" מפיו של הילד
הגביע האחוז בידיו של חיים לייב מתנדנד כאסל של שואבי מים, רוב היין כבר נשפך מתוכו, המפה הלבנה מוכתמת בנחלים אדומים הולכים ומתרחבים, מפלסים דרך בין הקערות והגביעים, אך הרבי ר' שלמה אינו מרפה, אינו מוותר: "קדש, אמור 'סברי מרנן ורבנן', אמור 'סברי'".
צמרמורת אדירה מפלחת את כל הקהל, זרזיפי דמעות פורצים מכל העיניים כשפתאום, כמו רעם מתגלגל מבין עצי היער, פורצת המילה "ס-בב-ר-י" מפיו של הילד שגדולי הרופאים בעולם נשבעו שלא יוכל להוציא יותר הגה מפיו... מילה שלימה, ואחריה, בכבדות, באיטיות, עוד מילה, 'מרנן', 'ורבנן', 'ורבותי', עם כל מילה ההגייה משתפרת במהירות, פלאי פלאים! הנס קורה...
ניחוח של ערב פסח חופף על העיירה סאסוב.
מהמטבחים הקטנים פורצים החוצה, כסילוני קיטור, אדי בישול קסומים של דגים מתובלים בגזרים ובצלים, סלקים ותפוחי אדמה, שיחד עם העשן החרוך שנישא ממאפיית המצות דמתא, הופכים לענן קטורת המיתמר ועולה מעלה מעלה, ממליץ טוב על ישראל קדושים המתכוננים לחג הפסח.
כרכרה מפלסת את דרכה בסמטאות העיירה, שני סוסים שתקניים תוקעים מבט באדמה, מניעים את רגליהם המפורזלות ונעצרים בפתאומיות לפי קריאת העגלון.
דלת העץ המגולפת נפתחת, שתי דמויות שעל פניו נראות כחסרות כל קשר מדלגות, בזה אחר זה, מן הכרכרה אל האדמה. הראשון הוא נער חסידי צעיר, לבוש במגבעת חסידית רחבת תיתורא, כדרך חסידי הונגריה, פיאות ארוכות משתלשלות משתי צדיו, כולו אומר 'חסידישער בחור' טהור מבע.
לצידו יורד, בצעד מעט מגושם, אדם מבוגר ממנו, כבן שלושים בערך, קצוץ פאות, מגולח למשעי, נראה ההיפך הגמור מהנער שלצדו. לא קשה לזהות מיד שהשניים נראים קרובים, מיודדים, אולי אפילו בני משפחה. חדי עין קולטים עוד משהו, חשוד, מעורר רחמים. הנער הצעיר הוא המוביל, הוא הדובר של שניהם. הוא זה שפונה לאנשים ושואל היכן היא האכסניה המקומית.
הגדול לא מרבה לדבר. שותק.
"שלום עליכם, מהיכן באים יהודים?" ניגשים עוברי אורח אל הצמד החריג.
"מי אתם?".
"אנחנו אחים, הגענו מעיירה פלונית בהונגריה" משיב הצעיר בטבעיות, מתעלם מן המבטים
והגבות המורמות.
"אחים?" מכחכח מישהו בגרונו, הוא לא נזקק אפילו להמשיך את השאלה. הפליאה זעקה מאליה.
"קוראים לי זלמן יענקל וזהו אחי הגדול, חיים לייב" סיפר הנער הצעיר למארחיו בבית האכסניה.
"בגיל שבע חלה חיים לייב ל"ע מחלת הטיפוס באורח חמור, כשהוא החלים ב"ה ממחלתו התברר שהכול חזר לאיתנו, חוץ מהדיבור... יכולת הדיבור שלו אבדה. הוא אינו יכול להוציא הגה מפיו. הוריי שיחיו לא הרימו ידיים, החלו להתרוצץ אתו בין רופאים מומחים, נדדו אתו ברחבי העולם, כשהם מפזרים הון תועפות.
"אך למרבה הצער, הם חזרו ממסע הנדודים ללא בשורה, 'הוא לא יוכל לדבר לעולם' קבעו כל הרופאים פה אחד. כיון שהגיע אחי לגיל עשרים שלחו אותו הוריי, בלית ברירה, למוסד מיוחד לאילמים בעיר הבירה ההונגרית 'בודפסט', כדי שיוכל לפחות ללמוד מקצוע ולפרנס את עצמו למרות מוגבלותו.
"כמובן שמדובר במוסד לא יהודי, ולכן הוא נאלץ לשנות את הופעתו וחזותו, אבל בפנים,
בלב, הוא חסיד לכל דבר.
"רק לאחרונה הציע לנו אחד מידידי המשפחה לנסוע אתו לסאסוב, לכן הגענו לכאן היום"
סיים הנער את המונולוג.
המילים האחרונות לא הפליאו את שומעיהן, יהודי סאסוב הורגלו באורחים שהגיעו לכאן מכל רחבי העולם.
שמו של הרב הקדוש ר' שלמה מסאסוב זי"ע, נודע למשגב ברחבי העולם היהודי כפועל ישועות מופלא.
לפתחו הגיעו המקרים הקשים ביותר, יהודים מסובכים עד צוואר, חולים גוססים שהרופאים לא העניקו להם טיפת סיכוי לחיות, נהרו בהמוניהם אל הצדיק וזכו להיוושע באופן פלאי, שלא כדרך הטבע. אפילו יהודים מארצות המזרח הרחוק, מקהילות יהודיות נידחות בסין ויפן, טרחו והגיעו עד לעיירה הקטנה סאסוב כדי להתברך מפי הצדיק.
יהודי סאסוב ידעו לספר על הרבי הנערץ שבצעירותו, כנער צעיר, עמד פעם על יד סבו מרן ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע בשעת קבלת הקהל והתבונן כיצד הוא קורא ומעיין בפתקאות - קוויטלך שהוגשו לו.
לפתע ניגש אל הצדיק אחד הנוכחים ואמר "רבי, באתי ממרחקים אני זקוק לישועה". השיב לו ה'שר שלום': "כשבאים ממרחק - הישועה קרובה!"... והוא פנה לנכדו הצעיר רבי שלמה ואמר: "תדע נכדי, מיין קינד, אם יבואו אליך פעם ממרחקים, אמור להם 'הבא מרחוק קרובה ישועתו!'... היה זה רק רמז, אולם הנוכחים הבינו כי הסב הגדול מייעד את נכדו רבי שלמה להיות פועל ישועות לעם ישראל.
ולמרות שיהודי סאסוב כבר שמעו אינספור סיפורים קשים וכואבים שהגיעו אל הרבי, סיפורו הנוגע ללב של זלמן יענקל, הנער הצעיר, הרעיד את לב שומעיו. "הגעת לכתובת הנכונה, בוודאי תזכו לפעול כאן ישועה" אמרו לו בעלי האכסניה, "אך דעו לכם שהעיתוי בו הגעתם, פחות מוצלח".
"למה?"
"כי הרבי לא מרשה לאיש להישאר אצלו בפסח".
לאחר שבת 'החודש' נוהג היה הרבי ר' שלמה זי"ע להיפרד מכל החסידים המסתופפים בחצר הקודש, לרבות את ה'יושבים' הקבועים בהיכלו, לשלוח אותם לבתיהם, ברחבי גליציה, למען יחוגו את החג במחיצת משפחתם, לקיים 'והגדת לבנך' כמוטל עליהם. רק יהודים בודדים, חסרי משפחה, הורשו להישאר בפסח בסאסוב.
שעות ספורות לאחר שהגיעו נכנסו שני האחים לקודש פנימה. הצדיק ר' שלמה שומע את סיפורם הקשה, משעין את מצחו על ידו לרגעים ארוכים, ולבסוף הוא נענה את התשובה המיוחלת, שהייתה יותר מרמז על הבאות: "אתם יכולים להישאר כאן לחג הפסח".
אותו ערב פסח הפכו חיים לייב וזלמן יענקל ל'חלק מהנוף' בסאסוב.
בשאיבת מים שלנו, באפיית המצות, כשכולם מראים להם אותות חיבה וקירוב. היה זה מחזה
קורע לבבות כאשר בעיצומה של אפיית המצות החלו עיניו של חיים לזלוג דמעות, מה קרה? שירתם של ה'אופים', המתעסקים במלאכה, שהשמיעו פסוקי הלל בזמרה, נגעה לליבו.
ליבו נחמץ לנוכח העובדה שהוא אינו יכול להצטרף אליהם, לשיר ולזמר כמוהם, ובעקבותיו פרץ גם אחיו זלמן יענקל בבכי סוער, ואחריו דמעו עיניהם של כל העומדים סביב.
כולם חיכו בקוצר רוח לליל הסדר, הלב אמר שמכאן תבוא הישועה. בלילה הגדול והמסוגל בשנה, אז מן הסתם יפעל הרבי את הישועה.
ליל הסדר בעיירה סאסוב.
לילה עטוף נגוהות פרוש על בתי העיירה, מכל בית יהודי בוקעים זרקורי אור, פרצי שירה מתרוננים.
כיון שמגיע חצי הלילה מתחילה להיראות תנועה חיה בסמטאות שהיו שוממות עד עתה.
יהודים לבושי קיטל'ך צחורים שסיימו זה עתה את שירת 'חד גדיא' בביתם, יוצאים במהירות להיכלו של הרבי ר' שלמה מסאסוב, לחזות בעבודת הקודש שלו בליל הסדר.
מחזה נורא הוד נראה בבית המדרש הסאסובאי, המוני יהודים לבושים צחורים מסובין סביב השולחן הארוך ובראשם יושב איש האלוקים, על כסאו הרם והנישא, הכול מביטים ועוקבים אחר תנועותיו והליכותיו. חיים לייב וזלמן יענקל, שני האורחים, ישובים בראש השולחן. "הרבי עצמו הורה להושיב אותם לידו" יודעים לספר המקורבים.
חצי ראשון של סדר הסתיים. המשמש בקודש, ר' לייבלע, מגיש לרבי מים ל'רחצה', לנטילת ידיים, כל המסובים ממהרים ליטול ידיהם כעבור רגע נשמע קולו של הצדיק בברכת 'על אכילת מצה' כאש להבה, ומיד לאחריה מתחיל הרבי באכילת ה'כזיתים', בהסיבה, כשפניו בוערות כלפידים.
לאחר אכילת המצה, פונה פתאום הרבי אל חיים לייב מסמן לו לקום ולהתקרב אליו. הוא קם נבוך, נעמד ליד הרבי שלהפתעת כל מתחיל לדפדף בהגדה לאחור, לתחילתה, עד שהוא מגיע ל'קדש', וכאן מוזג הרבי יין אדום לגביעו, ממלאו עד שפתו ופוקד על חיים לייב: "קדש על היין".
את השקט שמשתרר ניתן לבצוע בסכין.
פניו של חיים לייב מחווירות ומאדימות חליפות, כילד קט שהתבקש לקדש על היין בציבור פעם ראשונה. ידיו רועדות, זיעה קרה ניגרת ממצחו. שום הברה לא בוקעת מגרונו. אך הרבי אינו מוותר, "נו, חיים לייב, קדש!" הוא קורא לעברו בקול גדול, חיים לייב מנסה, באמת שהוא מנסה, אך הדבר אינו עולה בידו. הקול סתום.
משאינו נענה קם הרבי ממקומו, מוריד מעליו את הגארטל – אבנט המשי הרחב בו היה אזור, מקפל אותו כמעין שוט ומצליף בו קלות בכתפו של חיים לייב, וקורא בתוקף: "אמרתי קדש, איך האב געזאגט קדש"...
האווירה בבית המדרש נעשית מאוימת, חלק מהנוכחים אינם מסוגלים להכיל את המתרחש, בני מעיהם מתהפכים בקרבם, אך כולם מבינים שמאורע נשגב מתרחש כאן לנגד עיניהם.
הגביע האחוז בידיו של חיים לייב מתנדנד כאסל של שואבי מים, רוב היין כבר נשפך מתוכו, המפה הלבנה מוכתמת בנחלים אדומים הולכים ומתרחבים, מפלסים דרך בין הקערות והגביעים, אך הרבי ר' שלמה אינו מרפה, אינו מוותר: "קדש, אמור 'סברי מרנן ורבנן', אמור 'סברי'".
צמרמורת אדירה מפלחת את כל הקהל, זרזיפי דמעות פורצים מכל העיניים כשפתאום, כמו רעם מתגלגל מבין עצי היער, פורצת המילה "ס-בב-ר-י" מפיו של הילד שגדולי הרופאים בעולם נשבעו שלא יוכל להוציא יותר הגה מפיו... מילה שלימה, ואחריה, בכבדות, באיטיות, עוד מילה, 'מרנן', 'ורבנן', 'ורבותי', עם כל מילה ההגייה משתפרת במהירות, פלאי פלאים!
הנס קורה...
כשסיים חיים לייב את הקידוש היה זה כבר 'כאחד האדם', כמעט כמו קידוש של אברך מן השורה. אחיו הצעיר זלמן יענקל לא יכול היה להכיל את הנס הגדול, הוא נפל מתעלף! מיד זילפו עליו מים צוננים, כשחזרה אליו רוחו ניגש אל הרבי התכופף ונשק לידיו בהתרגשות עצומה.
שולחן הסדר המרגש ממשיך להתנהל, שולחן עורך מתקרב לסיומו, אך לפני ברכת המזון פותח הרבי את פיו ומשמיע 'תורה' שמתקשרת היטב לנס שאירע קודם:
"כתוב בתהלים" פותח הרבי, "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו, מהו
הקשר בין יציאת מצרים להרחבת הפה?
"התשובה היא שלכל חג יש יעוד משלו, ייעודו של פסח היא הגאולה. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל במהרה בימינו. גלות מצרים הייתה גם גלות הנשמה, הדעת, אם הדעת חסרה – אז אין גם את כוח הביטוי, הדיבור. ולכן במצרים מצינו שהיהודים רק בכו, זעקו, שיוועו, אבל לא דיברו, כלשון הפסוק: ויצעקו, וייאנחו, ותעל שוועתם.
"אבל כאשר יצאו ממצרים וזכו לגאולת הדעת – אז הגיעו ל'הרחב פיך', אז הם קיבלו את כוח הדיבור המתוקן, ולכן בפסח המצוה היא לדבר, לספר, להשתמש בכוח הדיבור, 'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח', ובבוא משיח צדקנו אז תהיה הרחבת הדעת מלאה ומושלמת, וממילא 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה'".
ליל הסדר מסתיים בשעות הקטנות של הליל, הקהל הגדול מתפזר לביתו.
"הן הלילה הוא ליל שימורים" פונה הצדיק מסאסוב בחביבות לצמד האחים הנרגשים, "לכו לבית האכסניה, אתה, זלמן יענקל, תלמד את אחיך לקרוא 'שיר השירים' ובבוקר, לפני התפילה, תבואו אליי ואבחן אותו מה הספיק ללמוד"...
